שרית, מה שלומך?
"קודם כול ברוך השם, להודות על מה שיש. מעבר לכך, אני מרגישה ששלומי כשלום עמי. יש רגעים של התרוממות ויש רגעים של קושי גדול, של חיסרון וכאב אינסופי".
איך את עוברת את הימים האלה, שהם מצד אחד ימי חג ומצד שני ימי הזיכרונות האחרונים ממשה ואליעד?
הכי מעניין
"ההכנות הפשוטות, הקטנות, הן בקושי גדול. אבל המזל שלי הוא שזכינו לארגן ולהוביל שני אירועים גדולים שקיימנו גם בשנה שעברה, וזה נותן הרבה. אני מרגישה שאנחנו פועלים יחד איתם במציאות. האירוע הראשון הוא ליל הושענא רבה אצלנו בסוכה. לילה של מפגש ולימוד של אנשים מימין ומשמאל, מהקיבוצים ומאופקים, חילונים ודתיים, והוא עוסק בחיבורים למרות המחלוקות הגדולות והדעות השונות. לגעת בכאב ולטפל בו מתוך תקווה גדולה. האירוע השני הוא אירוח בשמחת תורה של החניכים והמדריכים וההנהלה של עמותת קו לחיים. זו השנה החמישית שאנחנו זוכים לארח אותם כאן בקהילה. עשינו את זה גם בשמחת תורה תשפ"ד, ונשארנו איתם בקשר מאז.
"לוגיסטית זה מסובך ויש עומס ולחץ אבל יש לנו שותפים טובים וקהילה מדהימה. השבוע ביקרתי באחת האזכרות ערב החג, והאלמנה סיפרה לי שהיא טסה עם הילדים לסוכות. חשבתי שאם לא היו לי האירועים, גם אני הייתי מחפשת מקום לברוח אליו. האירועים האלה נותנים לי המון כוח לעבור את הימים האלה, אפילו לחגוג אותם".
איך התחילה מסורת האירוח שלכם בהושענא רבה?
"הגענו לאופקים לפני קצת יותר מ־26 שנה. בשנים הראשונות משה הקים קורס מנהיגות לנוער, כי הוא רצה להתחבר לעיר. באחת השנים, בגלל מצב מתוח עם עזה, החבר'ה סיפרו לו שהלימוד של בני עקיבא בוטל ואין להם איפה ללמוד, אז הוא עשה את הלימוד אצלנו. מאז זה הפך למסורת, והלימוד של הציונות הדתית בליל הושענא רבה נערך אצלנו בסוכה. בשנה שלפני המלחמה, משה היה עסוק במאבקי הרפורמה המשפטית ובמאמץ למנוע מהקרע לגדול. הוא הגיע מהצד הימני וחבר להמון קבוצות הידברות. היה לו חשוב לדאוג לחיבורים.
"אחרי הגירוש מגוש קטיף, שבמהלכו הוא עזר למתיישבים, התובנה שלו הייתה שאי אפשר לחכות עם 'פנים אל פנים' לרגע האחרון. צריך להתחיל הרבה לפני. הוא עסק בזה הרבה שנים, הוא גם ניסה להקים מפלגה שביקשה לאחד קצוות בחברה הישראלית. בגלל כל אלה, בשנת תשפ"ד הוא החליט לקיים את ליל הושענא רבה בקונספט אחר. הוא בנה לילה שבמהלכו דיברו שישה זוגות של ימני ושמאלני, אבל באמת".
וזה עבד?
"באותה השנה הוא שכנע את הצוות שלו ב־929 לעשות פרויקט 'ניפגש בסוכה': לפתוח את הסוכה לאנשים שהם לא מסכימים איתם. השתתפו במיזם יותר מ־200 סוכות, ולאורך החג משה היה מאוד מוטרד ומתוסכל. היו סוכות שהתפוצצו והוא אמר 'מה שאנחנו עושים לא הולך'. דווקא אצלנו התחושה הייתה אחרת. הייתה הרגשה חזקה של תקווה. לי זה היה שיעור גדול לחיים. עד אז הייתה לי תחושה שיש כאן שנאה תהומית שאין לנו איך לגשר עליה, ולאורך כל הלילה ההוא שמעתי איך השנאה התחלפה בפחד. זה מה שנכח שם. אמרתי לעצמי: עם שנאה אי אפשר לעבוד אבל עם פחד כן. ולא דמיינו איך למחרת יתהפך עלינו העולם".
תמונותיהם של משה אוחיון ובנו אלעד הי"ד, בביתם באופקים | צילום: לירון מולדובן
אז מה השנה?
"בשנה שעברה חזרנו על אותו הלילה. הזמנו את אותם הדוברים לסגירת מעגל. כולנו חשבנו שלא יכול להיות שזה מקרה שכולם היו כאן בדיוק אז. השנה שינינו קצת. הוספנו שני מעגלי לימוד, יהיו שני שיעורים קצרים ושני פאנלים. הראשון מביא נציגים מהקשת של החברה הישראלית, ובשני יהיו מנחם קלמנזון וד"ר אלון פאוקר, שמייצגים שיתוף פעולה בין קהילות בעקבות 7 באוקטובר. שניהם יוצאים מנקודת הנחה שחייבים לחיות יחד ועכשיו צריך לראות איך עושים את זה, איך מגיעים להסכמות, איך פועלים מתוך כבוד. זו המשימה האמיתית שלנו".
ובשמחת תורה תמשיכי את המסורת שהתחיל אליעד בנך והמשיכה שירה בִּתך, לארח את הילדים והחונכים בעמותת קו לחיים בעיר ואצלכם בבית - יותר משמונים נערים וילדים.
"האירוח הוא שיתוף פעולה בין העמותה לגרעין נחשון של בני עקיבא. תהיה להם פה קבלת פנים מיוחדת. בערב החג הם אוכלים יחד ועורכים הקפות בבית הכנסת המרכזי בעיר ברוב עם. למחרת חלק מהם יאכלו אצל משפחות, ואצלנו ישבו כחמישים איש לסעודת חג. זכינו שמשה ואליעד השאירו לנו שליחות ברורה, שממקדת אותנו ונותנת הרבה כוח והרבה בהירות הדרך".
הזכרת את אופקים. ברחובות השכונה שלכם, בכל כמה מטרים יש סיפור. פה נהרג מישהו ושם נפצע. מה שלום התושבים?
"אנשים שיש להם תפקידים ציבוריים באופקים לקחו על עצמם להרחיב את מיזם האירוח בסוכה. במהלך חול המועד היו כאן 12 סוכות שמארחות ומפגישות אנשים, במסגרת 'ניפגש בסוכה' של 'הבית המשותף' ו־929 לזכר משה. משפחה אחת עשתה סוכה של לימוד ופיוטים, משפחה שנייה עשתה מפגש לנשות חיילי המילואים, ומשפחה שלישית, חרדית, תביא למפגש נשים מכרם־שלום.
"יש כאן הרבה פעילויות בחג, מתאמצים מאוד להרים את הרוח. יש עדיין קשיים גדולים. יש המון אנשים שמטופלים במרכזי החוסן, ברחבי השכונה יש המון משפחות שנפגעו. המשפחות ממש מחזיקות זו את זו, אנחנו מרגישים כמו משפחה אחת".
את חושבת שהסיפור של אופקים מסופר מספיק?
"מצד אחד לא מפסיקים לבקש ממני לספר את הסיפור של העיר, ומצד שני אני כל הזמן שומעת שהסיפור לא מוכר ולא מדובר מספיק. לצערי כנראה זאת המציאות. אנחנו לא שייכים לחבל התקומה, אז הנטייה של הארגונים שתורמים ויוזמים פרויקטים היא לכיוון העוטף ושדרות. מתמקדים בהם".
שרית אוחיון בסוכתה באופקים | צילום: אריק סולטן
היית במוצאי החג בטקס של "קומו", אבל את האזכרה ליקירייך את מקיימת בתאריך העברי. איך היית רוצה שיתעצב הזיכרון הלאומי?
אנחנו באמת מציינים תאריכים עבריים. אני לא מחוברת ללוח השנה הלועזי. אבל זה שלי. אני מכבדת את זה שהתאריך 7 באוקטובר נושא את המשמעות הגדולה בעיני אנשים אחרים. קצת קשה לי שמדובר בחול המועד. הייתי רוצה שהזיכרון הלאומי ייתן מקום לסיפורים האישיים ולכאב הפרטי אבל גם לסיפורי הגבורה ביישובים ובערים, וגם ללוחמים וגם לפגועי הנפש. הטקס של 'קומו' הצליח לגעת בכל קבוצה בדרך יצירתית וזה היה מאוד חזק. הייתי רוצה שהטקס יישאר נקי, בלי מחאות, ושלא ייכנסו לתוך זה עניינים פוליטיים ומחאתיים, שהזיכרון ייתן מקום לכאב הגדול, לגבורה הגדולה ולתקווה. בטקס הזה הייתה גם תקווה. האמירה הגדולה הייתה שעם ישראל קם. אני מרגישה שזה השלם".
משה ואליעד, בחייהם ובמותם, ציוו לנו את העשייה למען עם ישראל בכל שדרותיו.