יום הכיפורים תשפ"ד, כיכר דיזנגוף בתל־אביב. צעקות, בכי, עימותים שכמעט מגיעים לכדי לקטטות אלימות. שנאה בעיניים. פחד. שתי קבוצות של ישראלים ניצים, שנראה שדבר לא מחבר ביניהם יותר. פחות משבועיים אחר כך נחת עלינו האסון הכי גדול מאז השואה.

שנתיים לאחר מכן. סוכות תשפ"ו. יום השנה הלועזי השני לטבח נופל בדיוק על חג שכתוב עליו בתורה "ושמחת בחגיך". ושוב – שתי קבוצות של ישראלים מתכתשות ביניהן. האחת רוצה לחגוג את סוכות ולציין את יום השנה בתאריך העברי שנקבע, כ"ד בתשרי. השנייה רוצה להתאבל גם בתאריך הלועזי. ושוב גידופים, ושוב אמירות קיצוניות, ושוב אצבעות בעיניים. לא למדנו כלום?

למדנו. בהחלט למדנו. לפני שנתיים העימותים היו ברחובות. היו שותפים להם אזרחים רגילים מן המניין. הקרע בינינו הגיע כמעט לכל בית, לכל משפחה. היה אפשר להרגיש את המתח באוויר. העימותים בכיכר דיזנגוף היו שיא של קיטוב פנימי שהלך והתפתח. האויב הרגיש את החולשה הפנימית, ובין השאר בגללה תקף.

מה שקרה בסוכות השנה, לעומת זאת, היה אחר לגמרי. מי שהיה שותף לקטטה הפעם היו אך ורק סכסכנים מקצועיים משני הצדדים. אנשים שקטטתם אומנותם, שנהנים וגם עושים כסף לא רע מהמשך החייאת הקטטה הזו. מצד אחד פעילי מחאה מזדקנים שאיבדו מזמן את חללית האם וכבר לא יודעים על מה הם מוחים, העיקר שמצלמה תידלק ושיראו אותם. מצד שני עיתונאים ופאנליסטים תאבי לייקים וצומי. וזהו בערך. הבלגן הקטן הזה התרחש ברשתות החברתיות, קצת באתרי החדשות ובערוצי התקשורת הידועים והמוכרים, כשלכל קיצון ערוץ משלו, צפוי להפליא ומשעמם להחריד. זה היה כל כך צפוי ומשעמם, שיש סיכוי לא רע שחלקכם אפילו לא יודעים על מה אני מדבר. עוד ניסיון להחזיר אותנו ל־6 באוקטובר כשל. והם ימשיכו להיכשל.

כי למדנו.

זה לא שהפסקנו לחשוב אחרת. ממש לא. יש כאן מחלוקות אמיתיות ונוקבות. וזה לא שפתאום כולנו נתחבק ונסכים על הכול. אבל אם יש משהו שברור שנתיים אחרי היום הנורא ההוא, הרי זה שאזרחי ישראל למדו. למדו משהו זה על זה. למדו משהו על עצמם. למדו משהו על האנשים שיש להם איתם מחלוקת. שום סכסכן מקצועי לא יצליח לעמעם את המראה של טנק מאובק ובתוכו ארבעה לוחמים – האחד מתנחל מהשומרון, השני קיבוצניק מהעמק, השלישי חילוני מחיפה ואת הרביעי תשבצו כטוב בעיניכם מתוך מבחר המגירות המגוונות של עם ישראל. אף אחד לא יצליח יותר להשניא אותנו זה על זה כמו ביום הכיפורים תשפ"ד כששורת הקברים הטריים בהר הרצל מכילה כל כך הרבה שמות של נערים וגברים מכל הדעות, המגזרים והאמונות.

אבל מה יהיה עם הפוליטיקאים, אתם שואלים, ובצדק. ובכן, כמו אצל הסכסכנים המקצועיים, גם אותם אינטרסים אישיים מדביקים לקרנות מזבח המריבה. והמסר שחלחל לעם ישראל בתוך כמה שעות מבוקר 7 באוקטובר 2023 לוקח זמן, ואצלם הוא עוד ייקח יותר זמן. אבל גם הם לא יצליחו לעמוד בנחשול. בדיוק כמו ממשלת מפא"י שעבר זמן עד שקרסה אחרי מלחמת יום הכיפורים – כך גם ממשלת 7 באוקטובר תלך הביתה. ובמקומה, אין בכלל ספק, יגיע תיקון. והתיקון הזה לא חייב להיות החלפה של כל 120 חברי הכנסת. תיקונים חברתיים בדמוקרטיה לא מתרחשים בעריפת כל שדרת הפוליטיקה הלאומית. מספיק שתהיה כאן מפלגה חדשה שתקבל שבעה או שמונה מנדטים, תהפוך ללשון מאזניים ותציב בפני הפוליטיקאים הוותיקים דרישות ציוניות חדשות, מתווה ישראלי מתוקן ומשופר. אז יתחיל כאן סוף־סוף מה שבערך 80 אחוזים מהציבור מעוניינים בו - שיתוף פעולה במקום חרמות, אחדות ציונית רחבה ששמה בצד את הרדיקלים, את הלא־ציונים, את המסיתים ואת אלה שדואגים רק לעצמם.

למדנו. ולמדנו הרבה.

בכל פעם שאתם מתייאשים בגלל ציוץ בוטה ב־X שמקבל אלפי לייקים, תזכרו שיש רשתות בוטים איראניות שמהדהדות אותו. שמי שכתב אותו הוא אדם מסכן ומכור. מכור לאהבת קהל מדומיינת, שמריעה לו בכל פעם שהוא דוקר במילותיו ישראלי ממחנה אחר. מסכן כי רוב מוחלט בציבוריות הישראלית מביט בו בבוז ובתחושת ניכור.

בכל פעם שנדמה לכם שהנה חזרנו לשנאות הישנות, תזכרו את המתנחלים והדתיים שקפצו בבוקר שמחת תורה לקיבוצי העוטף וחירפו שם את נפשם בלי שאיש פקד עליהם או אפילו ביקש מהם לעשות זאת.

בכל פעם שאתם מתייאשים, תזכרו את הבדואים שהסתירו ניצולים מהנובה. בכל פעם שליבכם נשבר מהמשך השנאה בינינו, תזכרו את ארנון זמורה הי"ד והצוות שלו – נציגים של כל עם ישראל וגווניו - שהצילו לבדם את אשקלון באותו בוקר קשה, חיסלו לבדם עשרות מחבלים ואז המשיכו להילחם עוד 36 שעות.

המלחמה תסתיים בסופו של דבר. בשעת כתיבת שורות אלה כבר נחתם שלב א' במתווה טראמפ, ואנחנו ככל הנראה קרובים לקץ הקרבות יותר מתמיד. נתאושש, כי זה מה שעמים חזקים ונצחיים עושים אחרי מלחמות, אבל בשום פנים ואופן לא נשכח.

לא נשכח את הקרע הפנימי שבין השאר אפשר את הטבח הזה. לא נשכח את מי שהבין את גודל השעה בתוך דקות, ולא נשכח גם את מי שעדיין מתעקש שנשכח ושנחזור למה שהיה. בשם זכרם של אלפי הרוגינו ופצועינו, לא נשכח. כי למדנו. למדנו הרבה. שכר הלימוד היה גבוה עד מאוד, ואין מועד ב'. אסור שיהיה.