אם רק נרצה: אפשר לקיים כבר השנה מצווה מרכזית של סוכות

ניסוך המים שנשאבו מבריכת השילוח על גבי המזבח בכל בוקר מימי החג הוא ממצוותיו המרכזיות של סוכות. את השאיבה והניסוך על גבי המזבח – שיאו של החג בימי הבית – ליוותה שמחה עממית בהיקף אדיר: השירה והריקודים בחצרות הקודש נמשכו מתחילת הערב ולאורך כל הלילה, וזה בעיקר מה שעשו במקדש בחג הזה. בטרם עלות השחר בישרה תרועת חצוצרות הכוהנים על תחילת תהליך שאיבת המים מהשילוח לצורך ניסוכם על גבי המזבח. הניסוך עצמו נעשה מעט אחרי הזריחה.

המשנה (סוכה ה', ד') מספרת: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלוויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על 15 מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד 15 שיר המעלות שבתהילים שעליהן לוויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה".

ממשיכה המשנה בתיאור סופו של ליל המחולות, כשהחלו ההמונים בירידה לכיוון השילוח, לשאיבת המים: "עמדו שני כוהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהן. קרא הגבר – תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה, והמה משתחווים קדמה לשמש, ואנו לי־ה עינינו".

קריאת הגבר, לפי המקובל בהלכה, סמוכה לעלות השחר. הזריחה בחג סוכות השנה תהיה פחות או יותר בין השעה 6:35 ל־6:40, ומשמעות הדבר היא שקריאת הגבר היא בסביבות 5:00. קורבן התמיד היה מוקרב בכל יום כששיאו בשעת הזריחה, ומעשה ההקרבה הסתיים בניסוך יין על גבי המזבח. בחג סוכות ליווה את ניסוך היין גם ניסוך מקביל של מים, שכאמור נשאבו מהשילוח.

"ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים היה ממלא מן השילוח", הסבירה המשנה (סוכה ד', ט'). שלושה לוגים הם בערך ליטר. "הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו", היא מוסיפה. אם הירידה התלולה ברוב עם עד לשאיבת המים מבריכת השילוח ארכה כשעה, והעלייה המאומצת במעלה הגבעה בחזרה להר הבית ולמקדש דרך שער המים ארכה שעה נוספת – אזי בשעה 7:00 פחות או יותר, בתום הקרבת התמיד, היה הכוהן המצויד בצלוחית הזהב ובה מי השילוח עולה בכבש המזבח ומנסך את המים לקול תרועות חצוצרות.

ניסוך המים, חשוב לדעת, עומד בפני עצמו – כלומר, הוא ניתן לביצוע גם כשאין מקדש, כשאין מזבח ואפילו כשאין רשות או אפשרות להקריב קורבנות. היו בעשורים האחרונים כמה וכמה ניסיונות לקיים את המצווה, אבל מדוע למען השם היה עליהם להיעשות בהיחבא ובחשאי? מדוע מעשה של מה בכך - שפיכת מעט מים על הרצפה - מעורר בקרב ארגוני ביטחון הפנים תרחישי אימה ומקפיץ את הפיוזים בגופים החשאיים? מדוע הם בכלל מקדישים לכך תשומת לב, על חשבון תשומת הלב שאמורה להינתן לארגוני מחבלים ולניסיונות פיגוע? קשה למחול על הפיכת עניין תמים כל כך ל"סכנה ביטחונית שעלולה לערער את האיזון השברירי במזרח התיכון".

כי התבהלה שתתעורר בהקשר הזה במטה לביטחון לאומי, במשטרה ובמחלקה היהודית בשב"כ, מותר לשער, היא בדיוק זאת שנרשמה שם בעבר ביחס להשתחוויות של יהודים בהר, לשירה בקול ברחבי המתחם, וכמובן לתפילה שם. אבל כבר יותר משנה הדברים הללו מתאפשרים בהר הבית, והמזרח התיכון אינו בוער יותר משהוא בוער גם בלי קשר להר. אפילו ניסיון הקרבת שתי הלחם בחג השבועות עבר תוך פיהוק אדיש בעולם המוסלמי.

המחשבה שניסוך מים יצית תבערה דתית בקרב הערבים היא מגוחכת. זהו סוג הדברים שאפשר לשמוע משום מה רק בחוגים חילוניים אדוקים ביותר, שדבר אין להם עם הדת.

מים, כידוע, מכבים את האש - ואינם מלבים אותה. גם הנוכחות היהודית בהר מרגיעה את המצב במזרח התיכון, לא מתסיסה אותו. על מדינה דמוקרטית - ודאי אם היא גם מתיימרת להיות יהודית ודמוקרטית - לאפשר למאמינים לקיים את מצוות דתם, ולמנוע את קיומן רק במקרים בלתי נסבלים, למשל כשמצוות הדת היא ג'יהאד.

אך בעולם ההפוך שרווח בהר לאורך יובל שנים, הטפה לג'יהאד דווקא התאפשרה - ואילו פולחן תמים נבלם ונרמס בשל החרדה השלטונית המתעצמת והמופרכת.

הגיע הזמן להשיב להר את השפיות. ומה מסוגל לחולל זאת טוב משמחת בית השואבה ומניסוך המים?