מעשה בפרשנים ומומחים ולִשְעברים שהיו מסובים באולפנים ומספרים בשבעה באוקטובר כל אותו הלילה, וכל היום שאחריו והלילה שאחריו עד אין קץ. תלמידיהם ועוקביהם לא יכולים להגיד להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית כי המלחמה עודנה נפקחת לאורך, ועדיין אי אפשר לעבור מהטראומה לפוסט־טראומה.
בעקבות ההחלטה להצמיד את הטראומה למניינם, שבעה באוקטובר נופל השנה על יום טוב ראשון של חג הסוכות, כאילו להזכיר באופן סמלי את הטראומה ההיסטורית: אבותינו הלכו "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן", והשתכנו בסוכות שלא באמת סיפקו הגנה. אנחנו, צאצאי צאצאיהם, גילינו שביתנו איננו מבצרנו, ושאפילו ממ"דים מבוטנים בארץ זבת חלב ודבש עלולים להפוך למלכודת מוות.
הטראומה שאנו מספרים בה בלי סוף איננה דימוי אלא מציאות, והתסמינים שלה משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות שלנו. השאלה שאנחנו צריכים לשאול איננה אם אנחנו בטראומה, אלא כיצד היא משפיעה עלינו כחברה. כי אם לא ננהל את הטראומה, היא תנהל אותנו. בהקשר הזה, נראה שמתוך ארבעת התסמינים המרכזיים של PTSD המאופיינים במחקר, כל מחנה פוליטי מנוהל על ידי שניים מרכזיים.
הכי מעניין
נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם בניו־יורק,בשבוע שעבר | צילום: איי.אף.פי
ארבעת הסימפטומים הם: "היפר עוררות" – מצב שבו אדם חי דרוך כמו קפיץ, חשדן ורואה סכנה בכל מקום; "חודרנות" – חדירה מתמדת של הזיכרון הטראומטי אל התודעה, בסיוטים, פלאשבקים ומחשבות טורדניות; "הימנעות" – נטייה לברוח מכל מה שמזכיר את האירוע: מקומות, קולות וריחות, ואפילו נושאים לשיחה; ו"קהות רגשית" – סגירות פנימית, חוסר יכולת להתרגש או לחוות שמחה, ושימוש מוגבר בציניות וסרקזם.
השמאל נוטה להיות עיוור לקהות הרגשית. מתוך רצון לצמצם את הרעש על המערכת החושית, הוא מדחיק את הכאב באמצעות עמעום וטשטוש המפגש עם המציאות. הוא מתעלם מ"נספח המציאות", כלומר מהפלסטינים והאידאולוגיה הרצחנית שלהם, ונוטה להיאחז בכל אשליה שתסיים את הסיוט – "הסכם בכל מחיר", "כולם תמורת כולם". אלו "פתרונות" שנולדים מתוך חרדה ולא מתוך חשיבה מפוכחת. הקהות הרגשית מקשה על הבנה אמיתית של עומק הטראומה, ומולידה הצעות מנותקות מהמציאות.
הקהות מתבטאת גם בציניות ובסרקזם, שבהקשר הפוליטי משתקפים בפוסט־ציונות של לשעברים בכירים המביעים תמיכה בסרבנות, ובירידה שקטה מהארץ של מעמד ביניים מיואש. זוהי דרך לא להרגיש.
השמאל לוקה גם בחודרנות. העיסוק האובססיבי של האולפנים בסיקור המחאה ובראיונות עם קרובי החטופים לא תמיד נובע מסולידריות אותנטית עמוקה. לעיתים הוא שיקוף של פחד משתק.
הימין מנגד, לוקה בהיפר־עוררות, והצהרות על "ניצחון מוחלט" הן ביטוי קלאסי לכך: דריכות אובססיבית המחפשת ודאות במקום שבו אין ודאות. הוא הפסיק לשאול מהו בכלל "ניצחון מוחלט", ואם הוא אפשרי במציאות המזרח־תיכונית, ובעיקר, מהם מחירי ההתעקשות עליו בזירה הבינלאומית. ישראל נמצאת פסע ממעמד "המצורעת של העולם" כמו איראן ורוסיה, באופן שעלול לפגוע אנושות בכלכלה שלה ולאיים עליה באופן קיומי.
המערכת הסימפתטית של "הילחם או ברח" נעולה על "הילחם", ויותר מדי ח"כים ושרים חסרי אחריות ב"ימין" משחררים הצהרות אלימות כדי לקושש קולות בבייס המדומיין, עם אפס אחריות על הנזק שהם גורמים לישראל בזירה הבינלאומית – נזק חמור הרבה יותר מזה שגורם השמאל הקיצוני.
נתניהו מדבר יפה באו"ם, אבל ישראל כמדינה איננה מנהלת מאבק הסברתי של ממש ולא מציעה שפה חדשה שתסביר את אתגרי החיים כאן גם למי שאינו חולק את זיכרון השואה שלנו. ההיפר־עוררות הופכת למדיניות וגורמת לראות סכנה בכל מקום, גם כאשר ניתן לפעול אחרת.
הימין סובל גם מהימנעות. ההתנגדות לוועדת חקירה אינה נובעת רק מחוסר אמון ביצחק עמית; אם זו הייתה הסיבה, נתניהו היה אמור להסכים לוועדה בראשות השופט סולברג, המשנה לנשיא. ועדת אגרנט הוקמה ב־21 בנובמבר 1973, חודש וחצי בלבד לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אין שום היגיון ששנתיים אחרי המחדל הגדול מקום המדינה לא תקום ועדה רצינית שתחקור אותו. הסיסמאות שמפריח נתניהו על "אחדות לאומית" הן כיסוי לא משכנע לחוסר מוכנות להתמודד עם האחריות ועם הכשל. זוהי תגובה פוסט־טראומטית הנמנעת מלפתוח את הפצע ולטפל בו.
שני המחנות, כל אחד בדרכו, פועלים מתוך עיוורון. השמאל קהה מדי ושבוי בלופ פנימי, הימין דרוך מדי ומתחמק מהתמודדות עם המציאות. כל אחד מהם מספר לעצמו סיפור, אבל הסיפור הזה אינו נובע מהערכת מצב מפוכחת אלא מתסמינים של טראומה. אם השמאל חושב שאפשר להתגבר על הכול באמצעות הסכם שלום מהיר, ייתכן שזו הימנעות מן הכאב. אם הימין מתמכר לפתרונות פשטניים כי ממילא "כל העולם נגדנו", ייתכן שזו לא מדיניות מושכלת אלא תוצאה של היפר עוררות. הטראומה מעוותת את נקודת המבט משני הצדדים.
חג הסוכות מזכיר לנו שהחוסן האמיתי אינו מצוי בקירות הקבע אלא ביכולת לחיות בביטחון פנימי גם בדירת עראי. ארבעים שנה הלכו אבותינו במדבר, השתכנו באוהלים וחסו תחת ענני כבוד, וגילו שחוסן פנימי איתן מכל מבצר. דווקא עכשיו, כשהבתים הקבועים שלנו מעורערים, אנחנו יוצאים לסוכה כדי לזכור שהיציבות שלנו פנימית. היא נובעת מיכולתנו להביט פנימה ולזהות את המקומות שבהם הטראומה מסמאת את עינינו.
כדי להתחיל בתהליך ריפוי, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה איננו רואים, מה מהתנהגותנו נובע מן הפצע, ולנסח מתוך השבר שפה חדשה. זו הבחירה שניצבת לפנינו עכשיו: האם להמשיך לחיות בתוך עיוורון פנימי, או להפוך את הסוכה לבית של אור מקיף שממנו נוכל לצאת לדרך אחרת.
הקווים האדומים
בעת כתיבת שורות אלו לא ברור עדיין מה בדיוק כוללת הצעת העסקה של טראמפ, אבל על פי דיווחים נכללים בה הרכיבים הבאים: הפסקת אש מיידית והקפאת הפעילות הצבאית ברצועת עזה; שחרור כל החטופים החיים בתוך 48 שעות, ושחרור גופות החטופים שנרצחו; השמדת הנשק ההתקפי של חמאס, ומתן חנינה לפעילים שיצהירו על "מחויבות לדו־קיום בדרכי שלום" או יציאה בטוחה למדינות אחרות.
שיא ארה"ב דונלד טראמפ (מימין) לוחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו (שמאל) לאחר שדיברו במסיבת עיתונאים בחדר האוכל של הבית הלבן | צילום: EPA
בתמורה לכך ישראל תשחרר כאלפיים אסירים, בהם 250 אסירי עולם, ועוד 1,700 עזתים שנעצרו לאחר 7 באוקטובר, לרבות כאלו שהשתתפו בטבח, ותעביר גופות של עזתים בתמורה להחזרת גופות החטופים; יוכנס סיוע הומניטרי ויתבצע שיקום מהיר של תשתיות המים, החשמל והבריאות בעזה, בפיקוח האו״ם ומוסדות בינלאומיים אחרים; יוקם כוח ייצוב בינלאומי זמני עד להקמת ממשל פלסטיני שיפוקח בידי גוף בינלאומי חדש בהובלת ארה"ב. בהמשך יושקו רפורמות ברשות הפלסטינית כהכנה לשלטונה בעתיד, לצד הכרה אמריקנית בכך שמדינה פלסטינית היא "שאיפת העם הפלסטיני".
מול מתווה כזה, הדילמה הישראלית מובהקת: מצד אחד, אין היגיון לאומי בהקרבת נכסים אסטרטגיים עצומים תמורת עשרים חטופים חיים. אף מדינה שפויה לא הייתה מוכנה למשוואה כזו. במאזן קר ומפוכח, זהו מספר שאינו מצדיק סיכונים מהותיים לביטחון המדינה.
אבל בישראל החטופים חדלו מזמן להיות עניין מספרי. הם הפכו לסמל של סולידריות, של האחריות ההדדית שמחזיקה אותנו כחברה. בתודעה של רוב הישראלים הם מגלמים את הברית הלא כתובה שבין המדינה לאזרחיה. לכן, אם הימין מבקש לשמור על הלכידות הלאומית, אסור לו להתעלם מהסמליות הזאת. השבת החטופים היא מטרה לאומית מפני שהיא הפכה, באופן מוצדק או לא, לליבת האמון ההדדי שעליו מושתתת החברה הישראלית.
יחד עם זאת, הימין חייב להציב גבולות ולא לאפשר מחירים שיהוו סכנה ממשית לביטחון הלאומי. תגובה פוסט־טראומטית של הימין תדחה את ההצעה כולה מבלי להבחין בין סעיפים מהותיים ובלתי־הפיכים ובין מחירים סמליים או הפיכים. תגובה מושכלת צריכה להפריד ביניהם.
סליחות בכיכר החטופים | צילום: מטה משפחות החטופים
ישראל חייבת לשמור על שליטה בפרימטר רחב, לרבות ציר פילדלפי, ולהבטיח לעצמה חופש פעולה ביטחוני לסיכול איומים, כפי שהיא נוהגת עם חיזבאללה בצפון. ישראל לא יכולה לשחרר רוצחים עם דם על הידיים שיהפכו לסינווארים של העתיד. ישראל חייבת לדרוש הסכמה לתוכנית רצינית להגירה מרצון של עזתים, כי גם אם כרגע אנחנו משחקים את המשחק, בטווח הארוך כולנו יודעים שאין עתיד לחיים ראויים לפלסטינים ברצועה. אלה קווים אדומים שהם אינטרס קיומי.
לצד אלה ניתן לקבל הפסקת אש זמנית אם היא מבטיחה שחרור מיידי של כל החטופים, החיים והמתים. ניתן להסכים לשיקום הומניטרי כל עוד הוא מתבצע תחת פיקוח אמריקני שיבטיח שאף שק מלט לא יגיע אל תת־הקרקע, כל עוד יש מדינות שמוכנות לשפוך כסף מתוך התכחשות לכך שמה שהן בונות היום ייהרס מתישהו בעתיד כל זמן שהפלסטינים מנהלים את עצמם. ניתן לאמץ כוח ייצוב בינלאומי זמני בתנאי שלישראל תהיה דריסת רגל בתוך המנגנון, ושהוא ינוהל על ידי ארה"ב. בטווח הארוך מאוד, ישראל צריכה לשאוף לפינוי מלא של הרצועה מהפלסטינים, אבל היא גם צריכה להכיר בכך שזוהי דרך ארוכה.
השאלה המכרעת היא אם נגיב כמי שהטראומה מנהלת אותם או כמי שמנהלים את הטראומה. צמיחה פוסט־טראומטית דורשת מאיתנו להבדיל בין מה שמערער את ביטחוננו באמת ובין מה שמערער בעיקר את הדימוי שלנו. זה קו הגבול שבין סירוב שמבוסס על פחד ובין התעקשות שמבוססת על חוסן פנימי.