בכפר־תפוח התקיים כשלושה שבועות אירוע מרגש במיוחד: תהלוכת הכנסת ספר תורה. את הספר נשא מעיין אורבך, נער בן 13 כמעט. אחיו התינוק, כרמל יונתן, נפטר בגיל שלושה חודשים במיטתו לפני ארבע שנים וחצי, ומעיין החליט שינציח אותו בהכנסת ספר תורה. הוא עמל ואסף מאות אלפי בקבוקים למחזור, גייס את הסכום הנדרש – והשבת יעלה לתורה ויהיה הראשון שיקרא בספר החדש.
אמם של האחים, נילי, מספרת כי בנה קיבל את שמו השני "לכבודו של יונתן פולארד, שנחת בארץ בלילה שהוא נולד. הרגשנו שזה אירוע משמח, וגם ידענו שלפולארד אין ילדים. לכן חשבנו שזה ראוי, אבל לצערנו כרמל נפטר בגיל צעיר".
במהלך ימי השבעה חשבה המשפחה כיצד להנציח את כרמל, והעלתה כמה רעיונות. מעיין היה אז רק בן שמונה וחצי, ואסף בקבוקים כדי לקנות לעצמו שולחן פינג־פונג בכספי הפיקדון. הוא אמר שיעדיף, במקום זאת, להקדיש את כל הכסף שאסף לטובת הנצחת אחיו התינוק. "ניסינו להסביר לו את הפער", נזכרת נילי. "ספר תורה עולה 150 אלף שקל ושולחן פינג־פונג 1,500 שקל. אבל הוא לא התרגש ואמר שזו לא בעיה – הוא יצליח לאסוף גם את הסכום הזה".
הכי מעניין
מעיין אורבך עם ספר התורה | צילום: עדי טובי
הנחישות של מעיין עודדה את המשפחה, והיא יצאה לדרך. תחילה העניינים עבדו במהירות, השמועה על המיזם עברה מפה לאוזן, וחברים העבירו להם עוד ועוד בקבוקים. עבר זמן עד שהצליחו ליצור קשר עם תאגיד המחזור אל"ה, ואף העבירו אליו ישירות את הבקבוקים שאספו. "התהליך נתקע באמצע, כי תאגיד המחזור נסגר", מספרת נילי. "שכן שלנו פרסם סרטון שהגיע להמון עוקבים באינסטגרם והתגלגל גם לשרה להגנת הסביבה עידית סילמן, שחיברה אותנו לחברת 'סייקל'. מאז הם אספו מאיתנו בקבוקים, ובסוף הצלחנו להגיע ל־150 אלף שקל".
במהלך העבודה לאיסוף הבקבוקים קיבלה המשפחה כמה פניות והצעות לתרומות, כולל מאנשים שאמרו שביכולתם פשוט לתרום ספר תורה. אך מעיין התעקש שהוא מעוניין לאסוף את הכסף רק באמצעות בקבוקי המחזור – וזה גם סוג התרומה היחיד שהסכים לקבל.
"על המעיל של ספר התורה רקמנו שהוא נכתב ביוזמת משפחת אורבך ובנדבת עם ישראל, שהיה שותף למיזם בלב פתוח", אומרת נילי. "הרגשנו שהרבה אנשים היו שותפים לזה, כי אספנו שלושים אגורות ועוד שלושים אגורות, ואנשים שלא הכרנו הביאו לנו בקבוקים כתרומה. פעם הגיע אלינו משלוח של בקבוקים בדואר. לא הבנו מה יש בחבילה הזאת, ורק אחרי שפתחנו אותה גילינו את הבקבוקים. זאת רק חוויה אחת מחוויות רבות מעניינות שהיו לנו".
לדברי נילי, מרבית העבודה נעשתה רק אחרי שהבקבוקים נאספו והגיעו אליהם הביתה: "זאת באמת הייתה עבודה יומיומית. המרפסת שלנו הייתה מלאה בבקבוקים שהיה צריך למעוך, למיין, לספור ולסדר".
למה לא רציתם לקבל תרומות של כסף או ספר תורה?
מעיין: "אני רוצה להנציח את כרמל בדרך שלי, ולא בעזרת אנשים אחרים. אבל לא עשינו את זה לבד, ואת רוב הבקבוקים תרמו לנו. אנשים בכל מיני מקומות אספו בשבילנו בקבוקים - ביישובים מסביב, במקומות העבודה של ההורים".
חברים שלך עזרו לך עם זה?
מעיין: "הם עזרו בעבודה השוטפת. לפעמים זה ממש הציל אותי, כמו למשל כשהייתה צריכה להגיע לכאן משאית ב־12 בצהריים, בזמן שההורים שלי עבדו. במקום שאהיה לבד עם המשאית, בלי שאצליח לסחוב כלום, חברים מהכיתה עזרו לי להעמיס את הבקבוקים. זה היה ממש טוב".
המיזם דרש הרבה זמן. היו רגעים שחשבת לרדת מזה?
"הרבה, אבל אז חשבתי: כבר אספתי 40 אלף שקל - ועכשיו אפרוש? אם התחלתי, אמשיך ואסיים".
נילי מספרת שהמיזם לא היה קל למשפחה כולה. "נוצר מתח כשלא היה לנו כוח לסדר את המרפסת, וכבר השתגענו מהעומס ומהבלגן. אבל ייאמר לזכותו של מעיין שבכל פעם שאמרנו לו שנעצור, הוא ענה: 'לא, אנחנו ממשיכים'".
החיבוק המרפא
באמצע הדרך החליטה המשפחה להציב יעד: להשלים את כתיבת הספר עד לחגיגות בר המצווה של מעיין, כדי שיוכל לקרוא בו בשבת שובה תשפ"ו. לפני שנה הם השלימו את איסוף הסכום הדרוש, ועברו לשלב הכתיבה. "שכרנו את סופר הסת"ם שכתב ספר תורה לסבא וסבתא שלי", אומר מעיין. "הוא היה ממש טוב. כתבנו יחד את האותיות בהתחלה ובסוף, ואני אקרא בספר את פרשת הבר מצווה שלי, 'וילך'".
מעמד הכנסת ספר התורה היה מרגש במיוחד. "באו הרבה חברים, וגם כתבו אותיות בספר", מסביר מעיין. נילי מציינת שגם באירוע הזה ליוותה אותם תחושת השותפות הקהילתית: "כל מי שהגיע להכנסת ספר התורה הרגיש שהוא חלק מהמיזם, שחלק מהפסוקים שנכתבו פה הגיעו מהבקבוקים שלו. במעמד קוראים כמה פסוקים, ולמרות שמעיין עוד לא בן 13 הוא קרא אותם בקול, וככה זה הפך למשהו שלו ממש.
מעיין אורבך עם חלק קטן מהבקבוקים שאסף | צילום: יאיר אורבך
"בכלל, הוא קיבל מזה הרבה מאוד. הוא ילד חרוץ מאוד, ולדעתי זה גם נובע מכך שבמשך ארבע שנים הוא השקיע, עבד, הפך אשפת פלסטיק לאותיות ולספר תורה. זה סיפור של חלום של ילד שהתגשם, שהפך שבר לצמיחה. ההחלטה שלו לבחור בעשייה בבקבוקים גייסה את כולנו, וכך הצלחנו לא לשקוע באבל, לא לשבת ורק לבכות, אלא לקום ולהיכנס לעשייה.
"ילד לא תמיד מבין איזה כוח יש בתוכו, אבל התהליך כולו היה חשוב מאוד למשפחה. הוא גם עורר חיכוכים בין הילדים, למשל כשהוא רצה שהאחים יעזרו לו והם לא היו מאוד מגויסים. ובכל זאת, כולנו עבדנו עם הבקבוקים, בעשייה למען כרמל. הוא הצליח להביא לריפוי אצל כולנו. כשאדם חווה אובדן הוא מרגיש פעמים רבות בודד מאוד, ובאמצעות הפעולה הזאת קיבלנו חיבוק מהקהילה ומכל מיני אנשים מהארץ, אפילו הרבה אנשים שבכלל לא הכרנו".
איך היה לנהל אופרציה כזאת?
"זאת באמת אופרציה. כל הזמן היו פה בקבוקים, ובאמצע הלילה אנשים היו מניחים חבילות בחצר. כל הזמן היינו צריכים לעבוד בזה. אחרי שלא באו לקחת את הבקבוקים כבר לא נשאר מקום במרפסת. היו פה כמויות לא הגיוניות של בקבוקים. בסוף כתבנו את האותיות האחרונות במרפסת שהייתה מלאה בקבוקים ולכלוך, וממנה גם יצאנו להכנסת ספר תורה. זאת הייתה סגירת מעגל: במקום הזה, בבית שכרמל נפטר בו, הסתיים התהליך. מהכאב שלנו צמח משהו, ספר תורה".
כשכרמל יונתן נפטר, אומרת נילי, היה שבר גדול במשפחה. "תינוק הוא אינסוף של פלא, משהו טהור ותמים, הדבר הכי חמוד בעולם", היא אומרת. "פתאום הוא נפטר, והיינו בהלם גדול. כשיצאנו מהבית עם ספר התורה, אחרי שקנינו לו מעיל וכתר, חשנו כאילו אנחנו מחזיקים תינוק, שהתהליך כולו היה יצירה חדשה".