במתחם הישן של הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית נפתחה אתמול תערוכה מיוחדת במינה, שנועדה להמחיש את הפרדוקס של המפגש עם המוות במלחמה הנוכחית, שדווקא מעצים את החיים. התערוכה משתמשת בחומר גלם ייחודי: ארגזי תחמושת של צה"ל, שגם הביאו לבחירת שם התערוכה, "תחמושת חיה", כמשחק מילים הממחיש את המלחמה שנכפתה עלינו וגם דורשת מאיתנו ולהעמיק את שורשינו בקרקע.
"תחמושת חיה הוא ביטוי השגור בפי חיילים כפוטנציאל למוות, אבל אנחנו מעניקים לו משמעות הפוכה ומדברים על החיים", אומר אוצר התערוכה בועז נחמיה. "לקחנו ארגזי תחמושת צה"ליים, פירקנו אותם ללוחות, ונתנו לכל אמן לוח אחד להתבטא בו. הרבה פעמים האמנות עוסקת בכאב האנושי, ואנחנו לא מתעלמים מהכאב, אנחנו נמצאים במלחמה והיא עת קשה מאוד. יש לנו הרבה אובדן וקושי וכאב, אבל אנחנו רוצים להסתכל מעבר לכאב, לראות לאן הוא מוביל, מה התכלית שלו, מה האופק והאור שבקצה המנהרה. זה מה שמייחד את המבט בתערוכה, בשונה מהרבה מאוד תערוכות שעוסקות בכאן ועכשיו, בכאב ובקושי, אנחנו רוצים לתת רוח גבית לחיילינו ולעם שלנו".
התערוכה תוצג עד נובמבר במרחב החברתי בגבעת רם. הארגון שעומד מאחוריה הוא "טוב ויפה", בית מדרש לאמנות ועיצוב המחבר בין יהדות לאמנות - "בין הטוב, שהוא האידיאלים של התורה, ליפה, שהוא האסתטיקה והאמנות", אומר נחמיה. את ארגזי התחמושת השיגו בעזרת מילואימניקים שהתגייסו למבצע במהלך המלחמה. חלק מהארגזים חדשים מאוד, מהמשלוח האחרון מארה"ב.
הכי מעניין
ארגזי התחמושת הפכו לפסיפס של נוף ישראלי. מתוך התערוכה | צילום: אלינור פבריקר
הרעיון לתערוכה התחיל במיצג ספונטני שנערך במאהל הגבורה בכיכר אגרנט בעיר. אוהד חדד, שותפו של נחמיה בניהול "טוב ויפה", הוא גם לוחם וקצין, וכאשר הגיע למאהל העלה את הרעיון לצייר על ארגזי תחמושת למול עיניהם של בני המשפחות השכולות. חלק מבני המשפחות השתתפו בעצמם ביצירה, לצד האמנים שהגיעו לאירוע, והתוצרים הוצבו על החומה סביב המאהל. "זה חיבור ממשי ללחימה", מסביר האוצר. "אנחנו לוקחים את האובייקט הזה, שאפשר לראות בו משהו מחוספס וחד־פעמי ואפשר לראות בו מצע לאמנות".
ההצלחה הביאה את האמנים לחשוב על מיזם המשך משודרג ומסודר יותר. "ביקשנו ממילואימניקים בשטחי הלחימה שישיגו לנו ארגזי תחמושת. במקום לעבוד בשטח, נתנו לכל אמן את אחד מחלקי הארגז הביתה כדי שיעבוד עליו בנחת. כך נוצר הפסיפס המיוחד הזה, שיש בו גם ציורים ועבודות דו־ממד, וגם עבודות תלת־ממד מעניינות".
במידת האפשר ובהתחשב ביצירות, היצירות הוצבו זו לצד זו באופן שימחיש כי הן נוצרו מחלקים שונים של אותו ארגז תחמושת. "כשהארגזים הגיעו אליי התחלתי לפרק אותם ללוחות, וכאשר הצבתי אותם בתערוכה חיברתי ביניהם בחזרה. במיצב רואים את הדפנות של הארגז ואת הפריסה שלו. רוב האמנים שפנינו אליהם התרגשו מאוד".
אחרית הימים עם טוויסט
האמנית יונה לוי־גרוסמן, בין המשתתפות בתערוכה, היא תושבת עין־הבשור בעוטף עזה. גרוסמן קיבלה לוח מוארך מארגזי התחמושת, וציירה עליו את הנוף שהיא רואה במושב מגוריה. ליצירתה קראה "החיטה צומחת שוב", ובה השאירה את הכיתוב הגס המקורי על הארגז, המציין את תכולתו ומספרו הסידורי, כהנכחה של החספוס והקושי שהמדינה נמצאת בהם במלחמתה הנוכחית. "זהו הנוף שאני חיה בו", כתבה בהסבר ליצירתה. "יש המכנים אותו עוטף עזה, אני קוראת לו בית. זהו המקום שכדי להציל את אדמתו ואת האנשים החיים והעמלים להוציא ממנה לחם, יצאו בחורים גיבורים להילחם במפלצות אשר פלשו לאנוס, לרצוח ולשרוף את האדמה ואת היושבים עליה".
ארגזי התחמושת הפכו לפסיפס של נוף ישראלי. מתוך התערוכה | צילום: אלינור פבריקר
האמנית רות אדלר ממחישה את הרעיון הזה באופן שונה. את דופן הארגז שקיבלה חרכה באש, ומתוך הטקסטורה ציירה בו מעין חרך אל עבר האופק, שמבטא תקווה, אור ועתיד. את היצירה ביססה על הפסוק מזכריה: "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, הלוא זה אוד מצל מאש".
עבודתו של ניר ברנד ממחישה את העתיד לבוא בהתבסס על נבואת ישעיהו בחזון אחרית הימים – חפצי מלחמה שהופכים לאביזרים יומיומיים המשמשים ככלי עבודה, חרבות ההופכים לאיתים. אלא שהאמן יוצר טוויסט בחזון, ולוקח את היצירה לקיצוניות אחרת בהופכו את ארגזי התחמושת לצעצועי ילדים תמימים – סקייטבורד ונדנדה. הפסוק שהוא מצרף לטקסט הוא "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ה'".
לשתי היצירות של בועז נחמיה עצמו הוא קרא "רגליים על הקרקע": הן מאלצות את הצופה לזווית ראייה נמוכה מאוד, בגובה הרגליים. בעבודותיו של נחמיה נראות רגליים נעולות בנעלי צבא ולבושות במדים, כשבאופק נראה הבוקר המפציע. "אני רוצה לבטא בכך שכשיש מלחמה, חיילינו נמצאים ממש עם הרגליים על הקרקע, בין בהמתנה ועמידה, ובין בהסתערות ולחימה פעילה", אומר נחמיה. "לא נוכל לראות את האופק אלא אם כן נרד לזווית הזאת. אנחנו צריכים לחפש את האופק שם, היכן שנמצאות הרגליים של החיילים. אני מראה בצבע שהאופק, האור, נמצא שם. הוא עולה על רקע הרגליים שרצות לעבר המלחמה. זוהי המטאפורה שאני משתמש בה כדי להמחיש את משמעות החיילים עבור עם ישראל במלחמה הזאת".
חני כהן זדה, אמנית מוכרת ואם לכמה בנים לוחמים שנמצאים גם בעזה, ציירה על הלוח שקיבלה תכשיט גדול, המורכב גם מכדורי מאג. יצירתה מבטאת את המושג "עדי" – הן עדי מלשון תכשיט והן מלשון העֵד שלי. בתוך התכשיט איורים שהם מוטיבים של המלחמה ודמויות מרכזיות בה, כמו לוחמים, האם השכולה גלית ולדמן, צביקה מור אביו של החטוף איתן, ודיצה אור אמו של החטוף אבינתן. כהן זדה, אם ללוחמים, האדירה את הגבורה הישראלית במלחמה. דוד גולדשטיין, אמן קליגרפיה, כתב על הלוח שקיבל את המילה "ובחרת", בהשאירו את הפרשנות פתוחה.
"אחד מסוגי האמנות הוא 'אמנות מגויסת'", אומר נחמיה. "זה מושג שבדרך כלל אומרים אותו כגנאי כי אמן אמור להיות חופשי, ולא לבטא רעיון של אף אחד חוץ מהרעיון שלו. לקחנו גם את המושג הזה, וגם אותו אנחנו מפרקים מהמשמעות המקורית. אנחנו מרגישים שכשעם ישראל מגויס, כשיש חיילים שלוחמים, גם אנחנו כאמנים מרגישים מגויסים, במובן החיובי. אנחנו רוצים לתרום את חלקנו ולהרים את הרוח, להשתמש בכלי האמנות כדי להביע אמירה חיובית ומחזקת, ולא להתעסק רק עם אמנות שמפרקת. כל זאת בלי ליפול לבנליות: אין כאן תמונה דרך משקפיים ורודים, אבל אנחנו יכולים להתבונן בכאב ולראות את האופק".