חוסר אמון הוא מחלה קשה שלא רק בכנסת או בממשלה סובלים ממנה. השבוע קיבלנו המחשה להשלכותיו גם במישור המוניציפלי. כאילו חסרים לנו מתחים חברתיים, ביום ראשון פרסם נטעאל בנדל בידיעות אחרונות שעיריית תל־אביב פנתה בעת האחרונה לעשרות בתי כנסת בשטחה, בדרישה לחתום כי יספקו שירותי דת "ללא הבדלי מין או אמונה", זאת כתנאי להמשך שימושם בשטח השייך לעירייה. בתוך דקות ספורות זכינו לסערה תקשורתית, כולל גידופים חדשים מבית היוצר של השר שלמה קרעי שכינה את עיריית תל־אביב "רשעים ארורים", וטען שהם ממשיכי אנטיוכוס והמתייוונים.

מהעובדות שהתבררו עד מהרה עלה סיפור שונה. חיים גורן, ראש סיעת מאמינים במועצת העיר המכהן גם כסגן ראש העיר, הסביר שהעירייה ביקשה להסדיר מבחינה חוזית את פעילות בתי הכנסת שיושבים על קרקע עירונית, על פי הנוהל של משרד הפנים. חוזה ההקצאה שהשתמשו בו היה חוזה גנרי להקצאת מבני ציבור, ובו סעיפים שאינם תואמים לחוזה עם בתי כנסת. כאשר גבאים הפנו את תשומת ליבו של גורן לסעיפים האלו, הוא עצר את התהליך ופעל לשנות את הסעיפים הלא רלוונטיים.

גם ראש העיר רון חולדאי הבהיר שלעירייה אין שום כוונה להתערב בניהול בתי הכנסת או לאיים על המשך קיומם. אבל ההבהרות לא הועילו לפוליטיקאים ולגופים דתיים מסוימים, והם המשיכו להאשים את חולדאי ואת עיריית תל־אביב בכפייה חילונית. הדלק של הבעֵרה התקשורתית שלא מיהרה לִכבות הוא חוסר האמון בין הציבור הדתי לחולדאי בעקבות סערת המחיצות בתפילות הימים הנוראים לפני שנתיים. כשיש משבר אמון, העובדות אינן משנות. קיימות תרופות למחלה כזו, אבל כמו בהתמודדות עם מחלות אחרות, הצעד הראשון הוא הכרה של כולם בבעיה.