חודשיים אחרי פגיעת הטיל האיראני, בסורוקה עוד מחכים לשיפוץ

מפגש במעלית עם אנשים שכפכפים לרגליהם ומגבת על כתפיהם, מזכיר לרובנו, במיוחד בימות הקיץ, חופשה בבית מלון. אבל בבית החולים סורוקה מאושפזים בחודשים האחרונים לא מעט חולים שנאלצים לעלות במעלית מהמחלקה שלהם למחלקות אחרות כדי לזכות במקלחת.

השבוע הגעתי לסיור במחלקה פנימית ב' של סורוקה, שבעקבות נפילת הטיל האיראני נאלצה לעבור דירה לקומת המרתף מינוס שתיים. הוזמנתי לסיור על ידי חברי ד"ר אלי רוזנברג, מנהל המחלקה. במחלקה שנפגעה היו מאושפזים בכל זמן נתון 47 מטופלים בחמישה־עשר חדרים. כעת, המחלקה של ד"ר רוזנברג מרוכזת בשלושה אולמות אשפוז גדולים ללא חלונות וללא אור יום, ויכולה להכיל עד שלושים מטופלים בלבד. במצב הנתון שבו בכל אולם מאושפזים כ־13 מטופלים, אין יכולת לאפשר לחולים הפרדה מגדרית או חלוקה לפי חומרת המחלה. המשמעות היא שמטופל עצמאי נאלץ לשכב באותו חדר לצד מטופל דמנטי. בעבר שוכנו במתחם הזה רק מחלקות לאשפוז יום, שאינן כוללות לינה.

הצוות המסור של המחלקה יוצא מגדרו כדי שרמת הטיפול הרפואי והסיעודי לא תיפגע מהמעבר. לעומת זאת, עם הפגיעה ברמת המלונאות של המטופלים אין להם הרבה יכולת להתמודד. רוזנברג מספר על חולה בת 93, ניצולת שואה, שקראה לו ואמרה שקר לה ומאוד לא נוח לה. במקרים חריגים כאלה הוא פונה לחבריו, מנהלי מחלקות שנדדו למקומות סבירים יותר בבית החולים, ומבקש את עזרתם. המילה החוזרת כאן היא אלתור. אם אין חדר תרופות, מאלתרים ארגז וארונית ומייצרים תחליף. גם תנאי העבודה של אנשי הצוות הורעו כתוצאה מהמעבר, וחדר הצוות הוא יותר כוך מאשר חדר. אבל לד"ר רוזנברג חשוב לציין שהמורל גבוה. הוא אינו חווה ירידה ברמת המסירות והמגויסות של הצוות לתת מענה מיטבי למטופלים.

הטיל האיראני, שנפל ב־19 ביוני בתוך בית החולים, פגע בבניין הכירורגיה הוותיק, גרם שם להרס בלתי הפיך והשבית את מחלקות האורולוגיה והעיניים, אף־אוזן־גרון, ופנימית ח'. נפגעים בנפש לא היו, הודות לפינוי מוקדם של החולים ולחסדי שמיים. אבל הנזק לא נעצר בבניין הכירורגיה. גל ההדף פגע קשות בבניין האשפוז הישן. חלונות נופצו, דלתות נעקרו, תקרות אקוסטיות נפלו, תשתיות מים וחשמל נפגעו, המעליות הושבתו, וכ־500 מיטות אשפוז יצאו משימוש.

חודשיים אחרי, וסיום השיקום של בית החולים רחוק מאוד. לצד ירידה של כ־30 אחוזים במספר מיטות האשפוז, יש ירידה של 40 אחוזים במספר חדרי הניתוח הפעילים. מטופל שלפני פגיעת הטיל המתין לניתוח חצי שנה, עלול להמתין כעת לאותו ניתוח גם שנה וחצי. מחלקת השיקום שנפתחה לפני שמונה שנים והכפילה את פעילותה בתחילת המלחמה, אינה פעילה. ולמי ששכח, לאזרחי הנגב אין אלטרנטיבה. סורוקה הוא בית החולים היחידי בנגב שמשרת כמיליון תושבים, ומשמש גם מרכז טראומה לכל דבר שקורה בדרום, כולל רצועת עזה כמובן. עוד לפני המלחמה סבל בית החולים במשך שנים ממחסור קשה בכוח אדם ובנדל"ן. פגיעת הטיל החמירה את המצב.

כבר בשעות אחר הצהריים ביום נפילת הטיל הודיעה הנהלת סורוקה למדינה שלמרות הפגיעה, בית החולים כבר ערוך לתת מענה לכל מקרה של רפואה דחופה. "היה לנו ברור שאין בית חולים אחר לפנות אליו אנשים", אומר סגן מנהל בית החולים, ד"ר צחי סלוצקי. "המחשבה היחידה שלנו הייתה איך חוזרים לפעילות כמה שיותר מהר. בימים הראשונים כל המעליות הושבתו, והרצנו אנשים לחדרי ניתוח על גבי רמפה".

עם כל הרצון הטוב של הנהלת סורוקה, שיקום בית החולים לא יכול להיעשות ללא סיוע של המדינה. העיכוב בהעברת התקציב לשיקום, הביא בימים האחרונים את אנשי בית החולים לצאת בקמפיין לזירוז התהליך. "צריכים להתייחס לסורוקה כמו למתקן אסטרטגי", אומר ד"ר סלוצקי. "אם נופל טיל בבסיס צבאי חשוב, אני מתאר לעצמי שכבר למחרת עוברת החלטת ממשלה שמעבירה את הכסף, בונים ומשפצים, ורק אחר כך עושים התחשבנויות. גם במקרה של סורוקה לא היו צריכים להתעכב. כבר למחרת הסיורים של כל שרי הממשלה בבית החולים היו צריכים להעביר את הכסף, ורק אחר כך להתחשבן". בפועל, סורוקה עדיין לא קיבלה תקציב לשיקום מהמדינה.

מבחינת הנהלת סורוקה, המטרה היא לא רק להחזיר את בית החולים למצבו ב־18 ביוני, אלא להביא אותו למצב טוב יותר. "כבר עשר שנים אנחנו מדברים על מיגון בית החולים", אומר סלוצקי. "זה נכתב כבר בסיכומים שאחרי מבצע צוק איתן".

עד עכשיו קיבלו בסורוקה רק מיליוני שקלים בודדים ממס רכוש. השיקום שנעשה עד כה מומן מתקציבי בית החולים ושירותי בריאות כללית המפעילה אותו, ומכספי פילנתרופיה. "יש לנו ציוד שנהרס ואנחנו לא יכולים לחכות לבירוקרטיה", מסביר סלוצקי. "אבל בשביל לבנות שתי קומות כדי לאכלס את המחלקות שנהרסו אני צריך כ־200 מיליון שקלים, ואת הכסף הזה אין לי. בנוסף, לבניית בניין ניתוחים ואשפוז ממוגן שייתן מענה עתידי לתושבי הנגב, נדרשים עוד קרוב למיליארד שקלים".

סיפור התקציבים לשיקום סורוקה החזיר אותי לימים שאחרי צוק איתן. כחודש אחרי המבצע החליטה הממשלה לחזק את סורוקה בתוספת של 118 מיטות, אבל נדרשו יותר משנתיים עד להעברת התקציב.

בסיום הסיור ד"ר רוזנברג מראה לי שלצד רשימת החולים שלו הוא מחזיק גם בגרמושקה של שיפוץ מחלקתו הפגועה. תוכניות השיקום והשדרוג של המחלקה המחודשת נוסכות בו תקווה במיקום הנוכחי שלו, בקומה מינוס שתיים.

בהנהלת סורוקה טוענים שאנשי משרד הבריאות תומכים בצרכים של בית החולים אבל התקציב נמצא במשרד האוצר. בשיחה עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הוא אומר שלצערו רק השבוע העבירה הנהלת סורוקה חומר מסודר על התקציב הדרוש לבניית שתי הקומות הנוספות שיאכלסו את המחלקות שנהרסו, ודיון בנושא נקבע כבר לשבוע הבא. לדבריו, טרם הועברה גם חוות דעת של מהנדס בנוגע להיקף ההריסה הדרוש. בנוגע לבקשת סורוקה לבנות בניין חדש בעלות של מיליארד שקלים, אומר השר שיש לבחון זאת ובכל מקרה מדובר בתהליכי עבודה ארוכים יותר. השר גם מזכיר שהממשלה הנוכחית היא שאישרה ומקדמת את בנייתו של בית החולים הנוסף בנגב, שיוקם גם הוא בבאר־שבע.

והנה תגובת משרד האוצר: "בית החולים קיבל מקדמה משמעותית לצורך תחילת העבודות, ומשרד האוצר פועל ביעילות ובמהירות כדי לזרז כל עיכוב בנושא. העיכוב עד כה אינו חונה במשרד האוצר.ביוזמת מס רכוש תואמה ישיבה לשבוע זה עם נציגי בית החולים לצורך קידום הטיפול בשיקום הנזקים".