קילוגרמים של בשמים וליטרים של שמן: כך הכינו את שמן המשחה

במאמר מדעי טרי פענחו פרופ' זהר עמר וד"ר אלרון זבטני מאוניברסיטת בר־אילן את אופן הכנת שמן המשחה המתואר בתורה. השמן, המוזכר בפרק ל' של ספר שמות, הוכן רק פעם אחת בהיסטוריה - ואילו היה שורד, ולא נגנז בתום ימי בית ראשון, הכמות הייתה מספיקה עד ימינו. נמשחו בו המשכן, כליו והכהנים הראשונים, אך מאז ואילך במשך הדורות השמן שימש רק למשיחת הכהנים הגדולים ומלכי בית דוד. בהמשך, משנגנז השמן הזה, נמשחו המלכים בשמן אפרסמון.

כהן שנמשח בשמן המשחה מכונה בתורה "הכהן המשיח", והמלך שנמשח בו נקרא בתנ"ך "משיח ה'". המלכים נמשחו בשמן על ראשם בצורת נזר, הלא הוא כתר, ואילו על ראש הכהנים נמשח השמן "כמין כִי", שמה היווני של האות X. במטבעות הורדוס שנטבעו בירושלים מופיע הן סימן הנזר והן ה־X, כחלק מניסיונו של המלך להראות שהוא ממשיך החשמונאים שאחזו הן במלוכה והן בכהונה. באופן מוזר, מסורת המשיחה של מלכי בית דוד נשמרת עד עצם היום הזה דווקא בבית המלוכה הבריטי, הרואה בעצמו המשך שושלת בית דוד. צ'רלס, למשל, נמשח ב־2023 בשמן זית שהובא מהר הזיתים בירושלים.

מרכיבי שמן המשחה המוזכרים בתורה הם היוקרתיים ביותר שהיו בעידן הקדום. בתיאור השמן הזה מוזכרים המשקלים במדויק: מור דרור (שעמר וזבטני מקבלים את הדעה שהוא שרף של עץ המור) במשקל 500 שקלי קודש, קינמון־בשם (המכונה קינמון גם בימינו) במשקל 250 שקלי קודש, קנה בושם (שהשניים מקבלים את הפירוש שהוא קנה שורש של הצמח אקוֹרוּס קָלַמוס, הגדל בר בשדות הצפה בהודו ובמרכז אסיה) אף הוא במשקל 250 שקלים, קידה (היא קושְׁט, קנה שורש של עץ הבושם ההודי Costus speciosus ממשפחת הזנגביליים) במשקל 500 שקלי קודש, ובנוסף לכל אלו שמן זית במידת הִין.

לצורך השתמרות ריח הבושם לאורך זמן, בעולם הקדום נטו להשתמש בתעשיית הבשמים בשמן של זיתי בוסר, שכמות נוגדי החמצון בו גבוהה. גם הבשמים המסוימים שהתורה נקבה בשמם ידועים כעמידים במיוחד. הוגה הדעות היווני תאופרסטוס, בן המאה ה־4 לפנה"ס, כתב על המור שהוא "משתמר מעל עשר שנים והולך ומשתבח עם הזמן", וכך הוא כותב גם על מיני הקינמון והקושט. "נבחרו כאן סממנים ושמן שיוכלו לשמור על הארומה שלהם למשך דורות", כותבים עמר וזבטני.

לפי הממצא הארכיאולוגי, משקלו של שקל הקודש (השקל הצורי שבו נהגו במקדש) עמד על 14.2 גרם בממוצע. בסך הכול, אם כן, משקל כל הבשמים היה 21.3 קילוגרם. הין שמן, לפי שיטת הרמב"ם שתואמת גם את הממצאים הארכיאולוגיים, הוא כ־3.6 ליטר במושגי ימינו, דהיינו שיעורו כשישית בלבד משיעור הבשמים. כיצד ייתכן ש־3.6 ליטר שמן הספיקו לקלוט כמות גדולה של יותר מעשרים קילוגרם סממנים? הרי אפילו בסיכה רגילה השמן היה נבלע בסממנים ובכלים ולא ניכר כמעט, וכל שכן בבישול. את ה"בעיה" הזו זיהו עוד בתקופת התנאים. "רבי יוסי אומר: והלא לסוך את העיקרים אינו סופק! אלא שורין את העיקרים במים, ומציף עליו שמן וקולט את הריח" (הוריות יא, ב). הכוונה היא שאין מדובר ב"תאונה" אלא בצעד מכוון מראש: כמות הבשמים העצומה ביחס לשמן מוסברת בכך שרק כך מופק בסוף התהליך שמן ריחני דיו.

השניים ניסו ארבע שיטות הפקה שונות, המופיעות אצל פרשנים, והגיעו למסקנה שהצדק כנראה עם אחת מהצעותיו של רבי עובדיה ספורנו, בן המאה ה־16 מאיטליה: לפי הגישה הזאת יש לבשל את הסממנים במים, לסנן אותם, ורק אז להוסיף שמן על גבי המים, לבשל את המים עם השמן ולבסוף להפריד את השמן מהמים לאחר שספג את ריח הסממנים. "זו שיטה הגיונית יותר", מסביר זבטני, "כי לפי שיטות אחרות שבהן מחממים את השמן והמים עם הסממנים, חלק מהשמן נבלע בסממנים והכמות שלו פוחתת".

לאחר 24 שעות הצטברו שלוש שכבות, דיווחו השניים במאמר: "25 מ"ל של משקעים דקיקים, כ־125 מ"ל מים עכורים בהירים, ומעליהם שכבת שמן. העברנו הכול למשפך מפריד והפרדנו את השמן משאר המרכיבים. לבסוף הופרדו 12 מ"ל של שמן ריחני". חימום השמן היה במים ריחניים בלבד, לאחר שקלטו את ריחם של הסממנים הכתושים ואלה סוננו מהמים.

להערכתם, שמן המשחה אוחסן בכלי אטום מאבן בהט שרווח בעידן הקדום לאחסון בשמים, וזאת בשל קרירותו היחסית ויכולות השימור הטובות שלו. בשמים נשמרים טוב יותר בטמפרטורה נמוכה. הכלי היה מן הסתם אטום למניעת התנדפות הריח. בממצא הארכיאולוגי אכן נמצאו לא מעט כלי בהט לאחסון בשמים, ואף אותרה מחצבה של אבן בהט. היתרון של כלי אבן בהקשר הזה הוא גם בכך שאינו מקבל טומאה.

להערכת השניים, לאור הניסויים שערכו, כמות שמן המשחה שהופקה בסיום תהליך ההכנה בידי משה במדבר הייתה כשלושה ליטרים וחצי. משיחת המשכן וכליו במדבר הייתה כאמור חד־פעמית: "הזאה שכוללת כשבע טיפות בסך הכול, ובמשיחה חד־פעמית שאולי הייתה רק סמלית ולא כללה את כל הכלי". לפי עמר וזבטני גם המלכים והכהנים נמשחו בכמות מזערית, מיליליטר וחצי כל אחד. למשיחתו של הכהן הגדול לדורות נדרשה כמות גדולה מעט יותר, חמישה מ"ל, כך שהשמן ירד משיער הראש אל ריסי עיניו, זקנו ובגדיו.

אם לוקחים בחשבון את משיחתם של שאול, דוד ו־17 המלכים שמלכו מבית דוד עד גניזת השמן בידי המלך יאשיהו, נדרשו בסך הכול 27 מ"ל משמן המשחה לכל אלו יחדיו. על פי חז"ל 18 כהנים גדולים שימשו בימי הבית הראשון. לפי חישובם, לו היה שמן המשחה במקומו, ולא נגנז, היו נדרשים ממנו בסך הכול כ־138 מ"ל בלבד לכל כוהני בית ראשון ושני ולכל המלכים של סוף ימי בית ראשון שלא זכו להימשח בו. גם אם מוסיפים לכך פחת של השמן הנגרם מהתייבשות איטית במשך השנים, השניים משוכנעים שהיה נותר ממנו די והותר למשוח בו כהנים גדולים ומלכים עד עצם היום הזה. כל שנותר כעת הוא למצוא אותו.