לאחר שנים של ניסיונות למצוא פתרון לבעיית תניני חוות פצאל, בבקעת הירדן, הומתו בתחילת השבוע 260 התנינים בירייה בידי אנשי רשות הטבע והגנים. חוות התנינים, שהוקמה בתחילת שנות התשעים והחזיקה בשיא פעילותה כאלף תניני יאור, הפכה בשנים האחרונות לסוגיה בטיחותית ומוסרית.
ההחלטה להמית את התנינים התקבלה לאחר דיונים עם וטרינרים ורשות הטבע והגנים, ונומקה בסכנת חיים ממשית לתושבי האזור, בתנאי החזקה ירודים שהובילו להתנהגות קניבלית של התנינים, ובפגיעה המתמשכת בבעלי החיים עצמם. איש העסקים גדי ביתן, בעל החווה, כועס על המתת התנינים שלו. לדבריו היא נעשתה מאחורי גבו ובניגוד מוחלט לזכויותיו. החיות היו בריאות ולא סיכנו איש, הוא טוען, אך אנשי המנהל האזרחי ורשות הטבע והגנים פרצו לחווה, רוקנו את הבריכות, החרימו את מכשיר הטלפון של אחד העובדים כדי למנוע ממנו לדווח על המתרחש, וירו בתנינים בזה אחר זה במשך שעות.
ביתן מגדיר את המעשה "פעולה כוחנית ובלתי חוקית" שפגעה בבעלי חיים מוגנים וגם בשמה של מדינת ישראל בעולם. הוא הודיע כי יפעל משפטית נגד האחראים להמתה בשל הנזק הכלכלי הכבד שנגרם לו. עמותת "תנו לַחיות לִחיות" הצטרפה גם היא לגינוי להמתת תניני פצאל, וטענה כי המעשה הוא הפרה חמורה של חוקי בעלי החיים של מדינת ישראל ושל אמנת וושינגטון להגנת מינים הנתונים בסכנת הכחדה, שאושררה בישראל ב־1979.
הכי מעניין
חוות התנינים בפצאל, 2007 | צילום: מרים צחי
אבל שכניו של ביתן, תושבי הבקעה, שמחים על המתת תניני החווה. "זה היה מטרד שאיש לא ידע מה לעשות איתו", אומר שלום מורדכי, תושב יפית, יישוב שגדרותיו כמעט נושקות לגדרות חוות פצאל. "היו שם תנינים ענקיים, מפלצתיים, שאי אפשר להיפטר מהם. הייתה תקופה שפחדנו שהם ייכנסו למושב.לפני כמה שנים כמה מהם ברחו מהחווה ונכנסו אלינו למושב. הם הגיעו עד לבתים ולמשקים בחלק העליון של המושב, ושם התאילנדים תפסו אותם. אחר כך בנו גדר רצינית סביב המושב מטעמי ביטחון, שהייתה טובה גם נגד התנינים. אבל אז התחילו להגיע לחווה כל מיני מטיילים לא־אחראיים שהיו מטפסים על הגדרות, נכנסים פנימה ומציקים לתנינים".
למשל, פולשים שחדרו לשטח החווה בחודשים האחרונים תיעדו את עצמם כשהם מציקים לתנינים, מתקרבים אליהם ומסכנים את חייהם־שלהם. "אנשים כבר שכחו מהחווה, לא חיו בתחושה של פחד, אבל כאב הלב על החיות האלו", אומר מורדכי. "לדעתי היה שם צער בעלי חיים. אף אחד לא רצה לקחת אותם, לא היה מה לעשות איתם. כמה פעמים בשנה היו באים וזורקים להם משאית עם פגרים וזהו. תנין זו לא חיה נחמדה, אבל גם על תנין כואב הלב. אנשים צריכים להכיר את הבקעה לא דרך הסיפור הזה אלא דרך סיפור ההתיישבות והצמיחה שיש כאן עכשיו, עם תנופה רצינית בחוות ובמשקים".
יעל קורץ, תושבת חמדת, לא שוכחת את בריחת התנינים הגדולה ב־2011. "ברוך שפטרנו", היא אומרת. "זו הייתה סכנת נפשות אמיתית. אין בי טיפת צער על הריגת התנינים. התנינים לא גדלו במקומם הטבעי, התרבו ריבוי לא טבעי וגרמו נזקים לא טבעיים בכלל. הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא הבזבוז. אם כבר הרגו אותם, לפחות היו יכולים להרוויח מהעור שלהם או מהבשר. חבל שלא פתרו את הבעיה הזאת הרבה קודם. המדינה לגמרי אשמה בזה. כשהחליטו להפוך את התנינים לחיה מוגנת, היה צריך מיידית להעביר אותם אל מחוץ למדינה, לאזורי המחיה הטבעיים שלהם. אבל המדינה הערימה קשיים והשאירה את הסכנה בחצר האחורית שלנו, ולעזאזל השכנים ההולכים על שתיים".
מעוג'ה ועד בני־ברק
חוות פצאל הוקמה כחוות גידול לתעשיית העורות. ב"תקופת הזוהר" שלה הומתו בה כ־4,000 תנינים בשנה, אך בחלוף הזמן נאסרה בחוק המתת התנינים. בהמשך נרכשה בידי איש העסקים ביתן, שנותר עם כמה מאות תנינים חיים, חלקם בני עשרות שנים. הוצאות אחזקתם הגיעו למאות אלפי שקלים בשנה – מחירם של המים, המזון ושכר המטפל היחיד שנותר בחווה.
עוד כתבות בנושא
המטפל המשיך להאכיל את התנינים בפגרי עופות ולפנות ביצים מקיני התנינות כדי למנוע התרבות, ובכל זאת נצפו גם תנינים צעירים ששרדו על אף ניסיונות הבקרה, ולעיתים אף נטרפו בפי הבוגרים. אף שהחווה הייתה מוקפת בשתי גדרות ובחומת ברזל, אירעו בעבר בריחות של תנינים. בגדולה שבהן, ב־2011, נמלטו כשבעים תנינים צעירים ונלכדו לאחר יומיים. במקרה אחר נגנב תנין, והוא התגלה לאחר מכן בכפר עוג'ה. באירוע אחר נמצאו שלושה תנינים באמבטיה בבני־ברק: הם נגנבו בידי אדם שנכנס לתוך המתחם באישון לילה.
ממתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר: "לאחר מהלכים שקידמו במנהל האזרחי, בשיתוף רשות הטבע והגנים, למציאת פתרונות לחוות התנינים בפצאל, ובתום סדרת דיונים מקצועיים שהתקיימו עם מומחים וטרינריים, הוחלט כי לאור סיכון החיים הממשי יש לכלות את הפרטים בחווה בתיאום וטרינרי מלא. ההחלטה התקבלה גם על בסיס חוות דעת שתניני היאור בחווה מוחזקים בתנאים ירודים המהווים התעללות בבעלי חיים, וללא גישה מספקת למזון, אשר דחפה אותם להתנהגות קניבלית.
"מאז נסגרה החווה בשנת 2013, תשתיות הגידור במקום התבלו ונהרסו, מה שהוביל לכמה אירועים שבהם תנינים ברחו מהחווה ויצרו סכנת חיים ממשית לתושבי האזור. במנהל האזרחי פנו לבעל החווה בעניין גידור החווה והטיפול בחיות אך נענו בחוסר שיתוף פעולה. אף שמדובר בחווה פרטית שהוזנחה בידי בעליה, הוביל המנהל האזרחי בשנים האחרונות גידור מחדש של החווה בעלות של מאות אלפי שקלים, אך גם זה לא הביא להגנה הרמטית. לאחר 12 שנים של קידום פתרונות הובהר כי יש לטפל בסיכון באופן מיידי".
הגנה קטלנית
עד לפני כ־110 שנים היה תנין היאור חלק מחיי הבר בארץ ישראל. אז עוד חיו תניני היאור בנחלים ובביצות לאורך החופים, בעיקר באזור נחל תנינים, הנשפך לים התיכון בין קיסריה לזכרון־יעקב. שמו הנוכחי של הנחל ושמותיו הקדומים "קרוקודילון" ו"תמאסיח", וגם שמה של העיר העתיקה הסמוכה לו "קרוקודילופוליס" ("עיר התנינים"), הם עדות לקיומם של תנינים באזור. כבר במאה ה־12 תיארו עולי רגל "תנינים איומים" במקום, ובמאה ה־19 דיווחו חוקרים ומהנדסים אירופים על פחדם של רועי צאן מקומיים מפני התנינים. בשנת 1864 נצפה במקום תנין באורך של יותר מ־3.5 מטרים, וב־1877 נתפסה שם נקבת תנין גדולה עם 48 ביצים בבטנה. בשנת 1912 ניצוד תנין הבר האחרון בארץ בידי צייד מג'סר א־זרקא. מאז נעלמו התנינים לחלוטין מהטבע בישראל, אך המשיכו להתקיים בגני חיות ובאתרי תיירות ייעודיים כמו חמת גדר בעמק הירמוך, "קרוקולוקו" בערבה וחוות פצאל.
חוות התנינים בפצאל, 2007 | צילום: מרים צחי
שבעים התנינים הבוגרים הראשונים בחמת גדר הגיעו אליה בספטמבר 1980, חלקם מדרום־אפריקה וחלקם מארה"ב, ומחירם היה אלף דולר ליחידה. הם היו בגילאי ארבע עד עשרים, מלבדם הגיעו עוד כמה עשרות תנינים צעירים יותר, שתומחרו בין 70 ל־150 דולר. שבע שנים לאחר מכן, בספטמבר 1987, הוקם גרעין הרבייה של תניני חוות העורות בפצאל, כש־150 פרטים הוטסו לשם מקניה. בקיץ 1993 כבר הגיע מספר התנינים בפצאל ליותר מאלף.
בשנים ההן החוק התיר גידול תנינים לתעשיית העורות, שכן הם הוגדרו "חיית בר מטופחת", כלומר, מין שטופח או פותח לצורכי גידולו בשביה למטרות מסחר, והוכרז ככזה על ידי שר החקלאות. פסיקת בית המשפט העליון משנת 1996 סימנה מפנה ביחס החוקי לתנינים: השופטים קבעו שמופע של מאבק בין אדם לתנין, שהיה מקובל אז בחמת גדר, נוגד את "איסור ההתעללות" הקבוע בחוק צער בעלי חיים, ועל כן יש לאסור את המופעים. בשנת 2013 נעשה ניסיון לתקן את החוק להגנת חיות בר ולבטל את הסעיף שהתיר הפעלה של חוות תנינים או יענים לתעשיית העורות או הבשר. המשרד להגנת הסביבה טען אז שתנינים בורחים עשויים להזיק לטבע ולחיות הבר.
התיקון לא התקבל, אך תניני היאור והיענים הוכרזו בידי שר החקלאות דאז, גלעד ארדן, כחיית בר מוגנת רגילה, לא מטופחת, ונאסרו המתתם והמסחר בבשרם ובעורותיהם. כך, התנינים של פצאל הפכו לאבן שאין לה הופכין. מדי פעם עלו הצעות למכור את התנינים לחוות בקפריסין ובירדן, אך הן לא הגיעו לפסים מעשיים. לבסוף, כאמור, 12 שנים לאחר שתנין היאור הישראלי זכה להגנה ממשלתית, הומתו 260 התנינים שנותרו בחוות פצאל בהיתר מיוחד לשם "מניעת סכנה לאדם והפצת מחלות".