חיילי מילואים רבים ששירתו מתחילת המלחמה ברבנות הצבאית ועסקו בזיהוי חללים החליטו לשבור שתיקה, ולספר על הכאב. יקיר (שם בדוי), בן 51, הוא קצין זיהוי וקבורה ביחידת הסריקה (יס"ר) המטכ"לית – היחידה שמטפלת בגופות במחנה שורה. הוא גויס ליחידה עוד ב־7 באוקטובר. חיילי היס"ר יוצאים לשטח כדי להשיב ממנו גופות ולזהותן, ובמשימות להשבת גופות החטופים, הם גם חצו את גדר המערכת אל רצועת עזה עצמה.
לאחר יותר מ־560 ימים שוחרר יקיר משירות המילואים, לאחר שכאבי הנפש היתרגמו לכאבים פיזיים וכפו עליו לעצור. "מתחילת המלחמה פעלנו להחזיר גופות מעוטף עזה, ובלילות, כשלא ישנו, היינו במחנה שורה ומיינו אותן. לאחר תקופה מסוימת קיבלנו משימה לסייע עם הגופות של המחבלים, וגם בקרבן מצאנו גופות של יהודים נעדרים שזכינו להביא לקבורה ולסגור מעגל.
"אחרי כחודשיים של עבודה, ההתעסקות עם הגופות והחללים הביאה אותנו למצב קשה, אבל היינו חייבים להמשיך. סבלתי מפוסט־טראומה בעקבות האירועים, והוכרתי כפגוע גם במשרד הביטחון.
הכי מעניין
מכולה במחנה שורה, 13 באוקטובר 2023 | צילום: יהונתן שאול
"אבל ב־31 במרץ, כשהייתי בדרך למחנה שורה לצורך הכנה לקורס קצינים כסגן מפקד פלוגה, הרגשתי את הלב והגוף שלי קורסים - אחרי שמונה חודשים שישנתי ארבעים דקות בלילה בממוצע.
"הרגשתי שאני לא יכול יותר עם ההתשה הפיזית. בסוף הנסיעה הלכתי למרפאה וניצלו חיי. התברר שעברתי התקף לב. ארבעה ימים לפני כן הלכתי למיון, עשו לי בדיקות דם, חיברו אותי לאק"ג, ואמרו לי שאין לי שום דבר".
כיום משרד הביטחון מכיר ביקיר כנכה גם בשל המחלות הקרדיולוגיות שלו. הוא מקבל תמיכה רפואית, עובר שיקום לב בסורוקה, ונוטל לא מעט תרופות. "אני מקבל כדורי שינה כדי להגיע ליותר משלוש שעות שינה בלילה", הוא מספר. "אני יודע שהדרך עוד ארוכה, אבל אני לא לבד. יש עוד המון כמוני שהיו איתי כתף אל כתף, הסתובבו איתי על הברכיים לחפש איברים, עברו איתי באותן הנקודות. אני מכיר לפחות עוד חייל אחד משורה שעבר אירוע לבבי והגיע לבית חולים.
"בסופו של דבר כולנו חשבנו שאנחנו גיבורים, אבל כשהגענו הביתה, כיבינו את האור ועצמנו את העיניים - הכול חזר אלינו. כשאנחנו לבד בבית עם האישה והילדים הכול משתנה. אנחנו לא מצליחים לישון בלילות, לא מסוגלים להריח בשר או לגעת בכל דבר שמזכיר רקמות".
בתור קצין, יקיר יודע בדיוק מה עוברים החיילים שלו ואיך זה מתפרץ אצלם. בעיקר הוא מבין כיצד הם מנסים להסתיר את הטראומה. "אנשים בחרו לא לצאת מהמילואים, אמרו לי שהם מוכנים לעשות כל דבר, רק שאשאיר אותם בצבא כדי שלא יצטרכו להיות ליד האישה והילדים, כדי לא לחזור לעבודה. הם פשוט לא מסוגלים. אנשים השלימו ככה 600 ימים בצבא.
"זה הזוי. אני מדבר על קבלנים שהרוויחו מאות אלפי שקלים בחודש, שהעבודה בחוץ שווה להם הרבה יותר, אבל הם 'התחבאו במדים' והסתתרו מהעולם. אחרי העבודה כאן, ההתמודדות עם הדברים היומיומיים בעולם החיצוני השתנתה.
"אתה לא מסוגל להכיל ריחות מסוימים. אנחנו מתקלחים עם חצי בקבוק שמפו כל ערב, שלוש פעמים ביום. אנו מתיזים על עצמנו בושם פעם ועוד פעם, ואז עוד פעם. הכול נראה לנו מלוכלך. אני יכול להתקלח ולצאת, ואז לחזור להתקלח עוד פעם.
גופות מובאות למחנה שורה. | צילום: איי.אף.פי
"גם מרקמים מאתגרים. אם נגענו בקטשופ, זה מחזיר אותנו לנקודות שאנחנו לא רוצים להיות בהן. לחוות את כל זה ליד אנשים זה הרבה יותר מורכב".
אחד מחייליו במחנה שורה ביקש יום אחד לכסות את הקעקועים על זרועו. "שאלתי למה", מספר יקיר, "והוא אמר שבאחת המשימות הוא קיבל תצלום של קעקוע, וכל הלילה הוא היה צריך לחפש אותו בתוך מאות גופות. מאז הוא לא יכול לראות קעקועים יותר.
"איך לוקחים חייל כזה ומחבקים אותו? איך בודקים מה הוא צריך כרגע? מבחינתם הם חזרו לעבודה, לשגרת החיים ולמשפחות שלהם - אבל איש לא יכול לחזור ככה לשגרה".
"איתותים סטטיסטיים"
מאז תחילת המלחמה ועד חודש אפריל הוגשו לאגף השיקום 7,698 בקשות חדשות להכרה בנכות בתחום הנפש. "לצד הנתונים המלמדים על עלייה במספר הנפגעים מתרחבת ההבנה המדעית כי הפרעה פוסט־טראומטית איננה רק מצב נפשי", נכתב בדו"ח מומחים מקיף שהזמין משרד הביטחון כדי לבדוק את הקשר הסיבתי בין הפרעה פוסט־טראומתית למחלות פיזיות.
ההפרעה "עלולה להוביל להשלכות רפואיות נרחבות ולהגביר את הסיכון למחלות כרוניות", נאמר שם עוד.
מהמחקרים עולה שיש "איתותים סטטיסטיים" בין פוסט־טראומה לסיכון מוגבר למחלות כמו סוכרת, מחלת לב איסכמית ואף שבץ, בעיקר באוכלוסיות כמו יוצאי צבא. בנוסף, קיימים מנגנונים ביולוגיים, התנהגותיים וסטטיסטיים המצביעים על קשר סיבתי מובהק בין פוסט־טראומה למחלות שנבדקו.
המומחים ממליצים בדו"ח להתייחס לאבחנת פוסט־טראומה כאחד מגורמי הסיכון למחלות לב, ובהתאם על בדיקות סקר תקופתיות למעקב אצל רופא המשפחה.
"עם פרוץ המלחמה יצרתי קשר עם הרבנות הצבאית וביקשתי להתגייס", מספר מאיר (60), שם בדוי. "הייתי מוכן לעשות הכול, והציעו לי לטפל בחללים. התפקיד שלי היה בעיקר הכנה לקבורה – לעטוף בתכריכים את הגופות או להפשיט אותן מהמדים. אחרי חודשיים וחצי ביקשתי לעזוב את התפקיד, כי הרגשתי שהוא לא נותן לי מנוחה. חשתי קושי לישון בלילות, קושי בנשימה, ועומס גדול בשילוב לחץ נפשי".
מחנה שורה. | צילום: איי.אף.פי
הוא הועבר ליחידה אחרת, שבה הוטלה עליו משימה טכנית: לבדוק על המחשב שכל הנתונים של החלל נמצאים והזיהוי הוא סופי. "בינואר 24' הייתה תקרית קשה במרכז עזה שבה איבדנו 21 לוחמים", הוא נזכר. "תוך כדי העבודה הבנתי שאני מטפל בגופה של אחד העובדים שלי לשעבר. הייתי בהלם, לא הייתי מסוגל לעכל מה קורה מולי. למחרת הגעתי למשמרת וביקשתי להשתחרר מהמילואים בתום ארבעה חודשים. אחרי השחרור נכנסתי למיטה ובכיתי במשך כמה ימים, לא יצאתי".
בהמשך הוא החל לחוש החמרה במצבו הפיזי: "לחצים בחזה, דקירות וכאבים בלב, קשיי נשימה, לפעמים קושי במאמץ פשוט כמו ללכת כמה דקות מהבית למכולת או לבית כנסת", הוא מונה את התסמינים. "לא הכרתי דברים כאלה בעבר. שלושה חודשים חלפו עד שפניתי לרופא. אחרי כמה בדיקות קרדיולוג שלח אותי לצנתור, ומאז אני נוטל כדורים באופן קבוע. אבל מעולם לא קישרתי את זה לשירות הצבאי שלי.
"התסמינים האלה תקפו אותי שוב לפני שבועיים בחופשה באירופה. יום לפני החזרה ארצה התפרקתי: חשתי חרדה, דפיקות לב מואצות ועזות, לחץ בחזה, קשיי נשימה, בכי בלתי פוסק. לא רציתי לחזור הביתה. מאז קשה לי לתפקד".
גם אבי (54), שם בדוי, מעיד על תופעות פיזיות חמורות בעקבות העבודה במילואים, שנעשתה תחת לחץ בשל ההרוגים הרבים. "כמה חודשים אחרי הגיוס, באפריל 24', הרגשתי שקשה לי לנשום. ייחסתי את זה לתנאי העבודה, ובעקבות זאת עברתי לתפקיד עורפי כקצין חוקר ביחידת חקירות וזיהוי. לא קישרתי בין המראות שנחשפתי אליהם לתחושות בגוף, חשבתי שאולי זה בגלל החולות, החום והחודשים הלא קלים.
"אחרי שהגעתי לשורה, הרגשתי שאני לא מצליח לעלות למשרדי היחידה, קומה אחת למעלה, ונאלצתי להשתמש במעלית. כשיצאתי לחופשה צבאית הלכתי לרופא המשפחה, והוא מיד הזמין לי ניידת טיפול נמרץ. התברר שעברתי אירוע לבבי. אחרי שבועיים עשו לי ניתוח לב פתוח להחלפת מסתם.
"המנתח שאל אותי איזו טראומה עברתי לאחרונה, וכשסיפרתי לו על התפקיד שלי - עד אז עברו תחת ידיי יותר מאלפיים גופות - הוא אמר לי שזה מסביר את הפגיעה, מכיוון שאין עדות לתהליך טרשתי של שנים וגם לא היסטוריה רפואית לבבית".
אבי מוכר במשרד הביטחון גם על רקע המחלה הלבבית וגם על רקע הפוסט־טראומה. היום הוא שוהה במתקן החלמה של משרד הביטחון, ולצידו דייר בגיל ארבעים שהיה אף הוא בממשק עם חללים, וגם הוא עבר אירוע זהה של התקף לב וניתוח לב שדרש החלפת מסתם.