ד"ר ענת רוט מלווה מחקרית את מאבקי הימין הסרוג כבר עשרים שנה. החוקרת שהצטרפה אז כמתבוננת מהצד לאירועי המחאה הכתומים של מועצת יש"ע אומרת היום כי בקרב חלקים נרחבים בציונות הדתית עצם אזכור העקירה גורם עדיין השפעה פיזית של ממש: "מרגישים את זה בגוף, זה מכווץ".
כמי שהגיעה מהשמאל הפוליטי ובמשך השנים שינתה השקפה פוליטית ודתית, היא מקבילה בין התחושה הזאת ובין הכיווץ בבטן בקרב אנשי שמאל למשמע אזכור רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
לדברי רוט, העוול העמוק שנגרם בהתנתקות הביא לסדרת תובנות ציבוריות במגזר הסרוג, ששינו מהותית את היחס שלו לשלל סוגיות ומאבקים. "בגדול, הציונות הדתית לא נשברה", היא אומרת, ומזכירה את הטור שכתב ראש האופוזיציה היום, ח"כ יאיר לפיד, באוקטובר 2006, כשנה לאחר העקירה. לפיד קרא לו "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות". בין השאר הוא טען שם ש"איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".
הכי מעניין
ענת רוט. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
"לפיד הודה שהמטרה הייתה ללמד את הציונות הדתית לקח", אומרת רוט, "והיא בהחלט למדה את הלקח. אבל זה כנראה לא מה שהוא התכוון אליו. הציונות הדתית הבינה שהיא צריכה לשנות את מאזן הכוחות, להניח יד על ההגה כדי שזה לא יקרה שוב. אם מסתכלים על ההנהגה של הימין הדתי־לאומי היום, חלק ממנה הם הצעירים של כפר־מימון שהתנגדו לאופן המאבק אז, כפי שהותווה בידי מועצת יש"ע - השר בצלאל סמוטריץ', יהודה אליהו, ראש מועצת שומרון יוסי דגן, שהיה בולט במאבק בצפון השומרון, ראש מועצת בנימין ישראל גנץ, שהוא גם ראש מועצת יש"ע.
"החבורה הזאת צמחה בבית המדרש שקרא תיגר על תפיסת המאבק", מסבירה רוט, "שקרא להחריף אותו - לא לכתחילה, אלא בשל המסקנה שהגיעו אליה אז, כי בתי המשפט לא שופטים צדק, התקשורת לא מסקרת את המאבק או שהיא ממסגרת אותו באופן מסוים מאוד, ואנשי הביטחון לא באמת מתריעים על הסכנות. לכן, בלית ברירה, כשהתחושה היא שאין באמת דמוקרטיה - צריך לפעול באופן אחר.
"כלומר, יש בקרבם אהבה גדולה למדינה, והם מוכנים לעשות בשבילה הכול ולהיות הראשונים להתגייס ולהיות בכל מקום שצריך, אבל לא לתת למדינה לפגוע במתיישבים כך. יש קווים אדומים. לא נהיה יותר למרמס. התחושה הזאת קנתה לה אחיזה: לא ניתן שיפגעו בנו, ואנחנו נתקן את זה. איך נתקן את זה? דיברו על להחזיר את ההרתעה - אבל לא במובן של להיות יותר אלימים, אלא להיות חזקים יותר".
לעמוד בפרץ
ההשפעה של ההתנתקות על הציבור הדתי־לאומי הייתה רבת־גוונים ורבת־מישורים, ולא התקיימה בנתיב אחד אלא באינספור דרכים. "זה לא שישבה איזו מועצת חכמים וקבעה 'עכשיו עושים ככה וככה'", אומרת רוט, "הרבה אנשים הרגישו אותם הדברים, אבל כל אחד לקח את זה למקום אחר - מתחום ההסברה ועד הקמת גרעינים תורניים, מייסוד מכוני מחקר ועד עיסוק בתחום המשפטי. השינוי הזה הורגש מרמת ההנהגה ועד לציבור כולו".
תובנות רבות שעלו מההתנתקות, לדברי רוט, הכו בציונות הדתית כולה. "הייתה תחושה ש'לא סופרים אותנו' וש'הכול הפיך': אפשר להחריב התיישבות קיימת, קיומו של יישוב הוא לא ערובה לכך שימשיך להתקיים", היא מסבירה. "בפינוי הקל והמהיר הזה, כשבתוך שישה ימים הוחרבו 24 יישובים, השמאל חגג: נשבר המחסום הפסיכולוגי והוכח שאפשר לפנות יישובים. זה הורגש ככדור שלג. פתאום מפלגת קדימה דיברה על 'התכנסות', לפתע דובר על פינוי נרחב של מאחזים, והתחושה הייתה שחייבים הנהגה שמסוגלת לעצור את זה, שיכולה לעמוד בפרץ.
| צילום: יוסי זמיר. פלאש 90
"לצד אלו הייתה התחושה שהכול שקר, שהדמוקרטיה היא כזב וכל המערכות מגויסות לצד אחד, שהכול תלוי אג'נדה, שזכויות יסוד ניתנות רק כאשר מדובר בתכלית 'ראויה'. זו תחושה שלכאורה רק קיבלה עוד ועוד הוכחות בחלוף השנים - בהתנהלות המערכות מול מפגיני המחאה החברתית ומול מפגיני בלפור בהשוואה להתנהלות שלהן מול המפגינים נגד ההתנתקות. התחושה הייתה שפתאום רואים את זה בענק".
תובנה נוספת עסקה בפוליטיקה: "אין אידיאולוגיה, הכול אינטרסים. גם 'המורדים' בליכוד לא הפילו את הממשלה ברגע המבחן", אומרת רוט, "לעמוד בחוץ ולצעוק – זה לא עובד יותר, וגם לא השתדלנות. צריך הנהגה שמסוגלת להגיע לעימות חזיתי עם המדינה. עלתה גם התובנה שמערכת המשפט מכרעת לא רק לקיום ההתיישבות, אלא לשמירה על ישראל כמדינה יהודית. זו זירה שחייבים להיכנס אליה. הכול נובע משם".
ניכור והיכרות
מכישלון המאבק נגד הגירוש לא עלו רק תובנות של מאבק, אלא גם תובנה אחרת: החברה הישראלית חולה, ויש לרפא אותה. "בשנים הראשונות אחרי העקירה רווחה התחושה שהסיפור של ההתנתקות הוא 'מחלה' הרבה יותר עמוקה - של אובדן ערכים, של התנתקות מהזהות הציונית, מהזהות היהודית", מסבירה רוט, "לכן יש להקים מרכזים לחיזוק הזהות. בנוסף עלתה תובנה שצריך לשווק אחרת את יהודה ושומרון, להראות שלא כולם שם עם קרניים, לשבור את הניכור וליצור היכרות. לכן התחילו מיזמים של סיורים ומפגשים.
"אבל בכל הנוגע לאופן ניהול המאבק הייתה ממש תחושה ש'צריך להחליף דיסקט'. אנשים למדו: אנחנו לא אזרחים סוג ב', לא אורחים. אנחנו אוהבים את עם ישראל ואוהבים את המדינה, אבל אהבה אין משמעותה כניעה או התרפסות, והשתלבות היא לא היטמעות. כבוד למדינה אין משמעו שצריך לכבד את האנשים שעושים דברים נפשעים. צריך למתוח ביקורת, להציב קווים אדומים, להפסיק עם ההסתחבקות שיוצרת לעג ובוז - כי כך אי אפשר להצליח לעצור את הפינוי הבא.
"בזה יש קודם כול שינוי של עמדה נפשית. אנחנו לא באים לבקש טובות. יש לזה גם ביטוי מעשי של התנהלות פוליטית, אפילו בקריאת תיגר נגד הכספים הקואליציוניים: 'אתם לא תזרקו לנו פירורים, השירותים שלנו יגיעו דרך בסיס התקציב'. זה לא שכבר אין ממלכתיות, היא פשוט שינתה צורה, איבדה לכאורה את הזוהר שלה. חלק מהציבור הרגיש שהגישה הזו אפשרה לרמות אותו, איימה על העתיד שלו. כדי לתקן את זה היחס למדינה נעשה כאל משהו יותר קונקרטי".
| צילום: Pierre Terdjamn/Flash90.
אבל עדיין יש יחס של קדושה למדינה, והוא מעוגן בבסיס דתי.
"בוודאי, המדינה היא עדיין ערך חזק, ואהבת המדינה היא ערך חשוב, אבל זה יותר מורכב. בשום פנים ואופן לא נעשה משהו שיפגע במדינה: לא נרד מהארץ, לא נביא על המדינה לחץ בינלאומי, לא נפרק את הצבא, לא נפסיק להתגייס. בשום אופן לא נקרע את החבל, אבל גם לא נוריד את הראש. זה ההבדל. אנחנו באים ממקום של 'מגיע לנו', לא עושים לנו טובה. אנחנו חלק, אנחנו שותפים, אנו מבינים שאנחנו חייבים להפוך לגורם משפיע.
"כדי להפוך לגורם משפיע, צריך להחזיק בעמדות כוח באמצעות בית המשפט והאקדמיה, התרבות, התקשורת, מערכת הביטחון. בכל המקומות האלה התחושה היא שהשמאל הצליח להשתלט, ודרך הזרועות הללו הוא שולט במדינה כולה. לכן, כדי שעקירה כזו לא תקרה שוב, אנחנו צריכים כוח פוליטי ומנופים פוליטיים. בימי ההתנתקות היו ארבע מפלגות ציונות דתית, ואז הוחלט להתאחד ל'בית יהודי' אחד.
"התברר כמה חשוב כוח פוליטי במפלגת השלטון, ואז התחיל המפעל של ההתפקדות לליכוד. הבנו כמה חשובה ההשפעה על דעת הקהל, ולכן בתחום הרשתות החברתיות התחילו להשפיע דרך 'ישראל שלי' של נפתלי בנט, והתגבר הרעיון של צמצום הכוח של בג"ץ. הובן הצורך בהסדרת ההתיישבות. כל אלה הם לקחים ותגובות לאותן התובנות".