הרבה יותר מפרות: חנוכת הרפת של כיסופים היא צעד חשוב בשיקום הקיבוץ

ייתכן שהיה הולם יותר לחנוך את הרפת החדשה של כיסופים דווקא בט"ו באב, שיחול בשבוע הבא, חג שיש בו תיקון ותקומה מסוימת מהחורבן של תשעה באב. אבל בקיבוץ כיסופים חיכו כבר הרבה זמן לחנוכת הרפת שלהם, שהייתה אמורה להתקיים סמוך לחג השבועות ונדחתה.

ואכן, האווירה באירוע החגיגי שהתקיים ביום שני הייתה אווירת חג הביכורים. חברי הקיבוץ ורבים מהמוזמנים לבשו לבן, שולחן של מוצרי חלב קיבל את פני הבאים, הקהל ישב בחלקו על קוביות חציר, והמקהלה הוותיקה של הקיבוץ שרה בהתרגשות "שורו הביטו וראו".

לכאורה זו הייתה רק גזירת סרט לרפת חדשה, אבל היה שם הרבה יותר מזה. הדוברים כולם דיברו על תקומה, התחדשות ותקווה. מיכל עוזיהו, ראש המועצה האזורית אשכול, אמרה לי לפני הטקס שהאירוע הזה, כמו אירועים נוספים, הוא עוד תחנה בדרך חזרה הביתה של קהילת כיסופים. כבר 22 חודשים מתגוררים בקיבוץ רק חברי כיתת הכוננות ועובדי ענפי החקלאות. הקהילה עצמה עדיין נמצאת במשכנה הזמני ביישוב עומר.

ליאור כרמל, יו"ר הקיבוץ, המשיל את שלבי השיקום של קהילת כיסופים מאירועי שבעה באוקטובר לשלבי ההתפתחות של תינוק. שיקום הרפת והחזרת הפרות הביתה מסמלים את היניקה וההתפתחות, אמר כרמל. בדומה לתינוק, החזרה לא תקרה ביום אחד. נרווה חלב, וכמו עולל נעמוד על רגלינו ונצעד יחד, ועד קיץ 2026 נחזור לקיבוץ. את דבריו חתם כרמל בברכת שהחיינו בשם ומלכות, וביקש מהקהל לומר אמן.

הרפת שנחנכה השבוע נקראת על שמו של ראובן הייניק ז"ל, רכז הרפת במשך 15 שנה, עד הירצחו בידי מחבלי חמאס. בבוקר 7 באוקטובר חדרו לקיבוץ כשלושים מחבלים מארבעה מקומות במקביל, אחד מהם היה הרפת. 12 מחברי הקיבוץ ושישה עובדי חקלאות מתאילנד נרצחו במתקפה. חבר הקיבוץ שלמה מנצור בן ה־86 נחטף, ונרצח בשבי.

יומיים לאחר מכן, ב־9 באוקטובר, הגיע לרפת ראובן הייניק ז"ל מביתו באשקלון יחד עם צוות עובדים, כדי לטפל בפרות שלא נחלבו כמה ימים. בעודם יוצאים ממכון החליבה נפתחה לעברם אש כבדה מחוליית מחבלים שארבה ברפת. צרור היריות הקטלני לא הותיר להייניק סיכוי. בקרב עקוב מדם הצליחו כוחות צה"ל, בסיוע טנקים ופגזים, לטהר את הרפת ממחבלים ולהציל את שאר העובדים, אך מכון החליבה נחרב עד היסוד. המחבל האחרון בקיבוץ חוסל רק ב־12 באוקטובר.

הפרות שנותרו ברפת ההרוסה שרדו בחיים, אך מכיוון שלא נחלבו במשך שבועיים וחלו, הן איבדו את היכולת להניב חלב ונמכרו לשוק הבשר. העגלות והפרות ההרות שנותרו הועברו במבצע מורכב לרפת במושב ברכיה. במקביל, המשק של כיסופים קנה עדר פרות חולבות של קיבוץ גלגל שהועמד למכירה, כדי שלא לאבד את מכסת החלב של הקיבוץ.

כאשר חברי כיסופים קיבלו את ההחלטה לשוב לקיבוץ ולהקים את הרפת מחדש, החליטה תנובה לסייע בשיקום הרפת ובהקמת מכון חליבה חדש. הסיוע ניתן כחלק מקרן רפתנים שהקימה תנובה, בסכום של כ־15 מיליון שקלים, לשיקום רפתות העוטף שנפגעו במלחמה. הרפת בכיסופים נפגעה באופן הקשה ביותר וקיבלה את התמיכה הגדולה ביותר מהקרן. ברפת החדשה הוקם מכון חליבה חדשני הכולל קרוסלה איטלקית ובה 40 עמדות, עם קצב חליבה של 220 פרות בשעה. המערך כולו מתוגבר בשלל חידושי טכנולוגיה ואוטומציה לניהול העדר, לבקרת בריאות הפרה ולשמירה על איכות החליבה.

ב־6 באוקטובר מנתה רפת כיסופים כ־770 פרות ועגלות, שייצרו עבור תנובה כ־4 מיליון ליטר חלב גולמי בשנה. הרפת החדשה מאכלסת עדר בקר הגדול בכ־25% מהעדר הקודם. מכסת החלב הוגדלה ל־5.5 מיליון ליטר חלב, והשאיפה היא להגדיל אותה עוד יותר בהמשך. זו לא אותה הרפת, אך הפרה נחלבת שוב.

המחזור האחרון

בתוך הקהל באירוע אני פוגש את בני חסון, הדובר הוותיק של קיבוץ כיסופים. הוא מספר שהמדינה מעוניינת להחזיר את החברים לקיבוץ כבר בחודשים הקרובים, אך הם מבקשים לחזור בקיץ הבא כדי להשלים את שיקום הקהילה. 28 בתים מתוך 112 בתי אב בקיבוץ נהרסו במתקפת חמאס, והשיפוץ הפיזי בהובלת מנהלת תקומה עדיין לא הסתיים, אבל חסון מדבר בעיקר על השיקום הנפשי והקהילתי. אין בית שלא חווה את מתקפת המחבלים, וחלק מהחברים עדיין לא הגיעו לבקר מאז בקיבוץ. הוא מזכיר שגם תחושת הביטחון בקיבוץ עדיין לא מספקת. הדי הפיצוצים מעזה נשמעים כל הזמן, בשבת האחרונה הייתה פה התרעת צבע אדום, וכל האזור הוגדר עד לא מזמן כשטח צבאי סגור.

חסון, שנולד וגדל בשדרות, מתגורר כבר 40 שנה בכיסופים. עד לפני כמה שבועות הוא ניהל את הלול, ועכשיו יצא לגמלאות. הוא מספר בגאווה שכדובר היה אחראי גם לגיוס משפחות נוספות לקיבוץ. לפני 7 באוקטובר היו 14 משפחות בשלבי קליטה לקיבוץ. חלקן ממשיכות בתהליך, חלקן ויתרו.

בקהל המבקרים אני פוגש גם שלושה מילואימניקים מגדוד השריון שלחם פה ב־9 באוקטובר. אחד מהם השתתף בקרב על הרפת. הוא מספר ששניים מחבריו נפצעו ואחד מהם עדיין משתקם מפצעיו. בשיחה איתם מתברר לי שהם הגיעו לכאן בנסיעה על ציר הגדר ונכנסו לקיבוץ מכיוון מעבר כיסופים. שניים מתוכם, כפיר וַשדי ויוגב אברהם, גורשו מגוש קטיף השבוע לפני עשרים שנה. הם היו אז תלמידי שיעור א' בישיבת ההסדר נווה־דקלים, המחזור האחרון של הישיבה שעוד זכה ללמוד בגוש קטיף.

בסיום הטקס ברפת ביקשתי לנצל את הדקות האחרונות של אור היום לביקור נוסטלגי במעבר כיסופים. המחסום שהוצב על הכביש לפני הטקס ומנע מהנוסעים להמשיך לכיוון הרצועה כבר לא היה שם בתום האירוע, ויכולתי לנסוע ללא הפרעה עד הגדר עצמה. בתשעה באב לפני עשרים שנה החניתי ממש פה את הרכב שלי ונכנסתי בטרמפ לכפר־דרום כעיתונאי. חזרתי לרכב אחרי חמישה ימים של עקירה ורגעים קשים שלא אשכח לעולם. לחברי קיבוץ כיסופים קל יותר לדמיין את חזרתם הקרובה לקיבוץ. לתושבי גוש קטיף קצת יותר קשה לדמיין את שיבתם הביתה, אבל גם להם יש כיסופים. בינתיים הם זוכרים, מזכירים ומאמינים שבזכירה סוד הגאולה.