"לא עוסקים ב'אמרנו לכם'": ההתעניינות הגדלה במרכז למורשת גוש קטיף

ביציאה ממרכז מורשת גוש קטיף שביישוב ניצן, פגשתי מילואימניק על מדים עם שני ילדיו. הוא יצא עכשיו מעזה, הם הגיעו מהשומרון ואף פעם לא ביקרו במרכז קטיף. השירות שלו בעזה, יחד עם הסמיכות לימי עקירת הגוש, הביאו אותם לכאן.

מיכה חדד, מנהל מרכז קטיף, מספר שמדובר בתופעה. מילואימניקים ששירתו בעזה מגיעים לבדם או עם בני משפחתם לסייר במוזיאון של המרכז, כדי להעמיק את ההיכרות עם הסיפור של ההתיישבות היהודית בגוש קטיף. "רבים מהם היו ילדים או נערים בזמן העקירה. הם רוצים להבין למה המדינה ויתרה על ציר פילדלפי, למה ציר מורג נקרא כך, ומה הסיפור של היישובים שמדי פעם הם חולפים על פני חורבותיהם. הם יוצאים הביתה מעזה, נוסעים על כביש 4, ופתאום רואים שלטים שמכוונים למרכז מורשת גוש קטיף. זה גורם לחלקם לעצור פה ולהתעניין".

חדד מדווח על עלייה של כשלושים אחוזים במספר המבקרים במרכז מאז שבעה באוקטובר, ועל מאות מבקרים רק בחודש האחרון. "גם מספר המבקרים נמצא בגרף עולה וגם הווליום של הביקור. יש יותר תסכול, יותר כאב והרמת עיניים כלפי מעלה. יותר אנשים מעזים לחבר בין העקירה ל־7 באוקטובר, ולומר שהכתובת הייתה על הקיר ושזה היה רק עניין של זמן. היו אנשים שיצאו מהסיור ואמרו לנו אתם צריכים לקרוא למוזיאון 'אמרנו לכם". אבל שם המוזיאון לא ישתנה, וחדד מקפיד לשמור על ממלכתיות כיאה למי שמנהל מרכז גוף ממלכתי שהוקם מכוח חוק. "אנחנו לא עסוקים בהתחשבנויות ובהאשמות. אנחנו גם נמצאים במצב של 'מתו מוטל לפניו', שממש לא מתאים לומר בו 'אמרנו לכם'. יש דברים שלא עושים".

שני מיצגים נוספו למרכז קטיף מאז שבעה באוקטובר. הראשון הוא "נלחמים על הבית" – תערוכת צילומים של בני גוש קטיף ששבו לעזה בשנתיים האחרונות כלוחמים. התערוכה משלבת בין זיכרונותיהם מהימים בגוש קטיף ותקופת ההתנתקות, ובין זיכרונות טריים מהלחימה באזור. המיצג השני, שנחנך בינואר האחרון, מכונה "קונפליקט עזה־ישראל". המבקרים עוברים בו מסע של עשר דקות עם שבע עצירות לאורך ציר הזמן של רצועת עזה – ממפת 11 הנקודות שעלו לקרקע הנגב ב־1946, ועד אירועי שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. המרכז גם הפיק ספרון בשם "עקבות ברזל", שסוקר את העקבות היהודיות והציוניות בחבל עזה, וחולק לחיילים שנכנסו לרצועה.

ביציאה ממיצג עזה הוצב בשנה האחרונה לוח זיכרון עם מדבקות שמנציחות את הנופלים במלחמה. "זה מקום שנסגרים בו מעגלים", אומר חדד. "אנשים מתחברים לנופלים שהם מכירים, והכול מתחבר להם עם האירועים והמקומות".

חדד מספר על התגוונות מסוימת שחלה בקהל המבקרים במרכז. משפחות חרדיות שמגיעות לסיור, קבוצות של גמלאים מכל רחבי הארץ, ולמעלה מחמישים מכינות קדם־צבאיות בשנה. ובכל זאת, הגיוון עדיין לא מספק אותו. "המטרה העיקרית שלנו היא שכמה שיותר אנשים בחברה הישראלית יכירו את הסיפור של גוש קטיף. בשנה הקרובה אנחנו רוצים להשקיע בפרסום ממוקד בחלקים בחברה שעדיין לא הגיעו לכאן. אנחנו מאמינים שיש עוד הרבה אנשים שרוצים להכיר את הסיפור. הייתה פעם חברת כנסת שאמרה שתוך שנתיים לא יזכרו את הסיפור של גוש קטיף. היא נעלמה בינתיים מהמפה הפוליטית, ואף אחד לא זוכר אותה. לעומת זאת, העניין בסיפור של גוש קטיף, שנשאר פצע פתוח, רק הולך וגדל".

המפונים מארחים

בשבוע הקרוב, תשעת הימים, יתקיימו כמדי שנה האירועים לציון העקירה, והפעם בסימן עשרים שנה. אתמול התקיים מסע של רבני גוש קטיף ונשותיהם, שיצא ממרכז קטיף והמשיך לשדרות, כפר־עזה ויישובי המועצה האזורית אשכול. ביום שלישי יתקיים ביישוב יד־בנימין כנס קטיף לאחריות לאומית, וביום חמישי יקיים הוועד של גוש קטיף את הטקס השנתי של התושבים, בשדרות.

השבוע יצא לדרך מיזם חדש, "מדברים בגוש ראשון", שבמסגרתו תושבי גוש קטיף יארחו ויתארחו ביותר משלושים בתים ברחבי הארץ, וישתפו את סיפורם האישי. המטרה היא לא רק הנחלת זיכרון, אלא גם יצירת דיאלוג עם החברה הישראלית במטרה להביא ריפוי ולעודד הקשבה, הבנה וחיבור. "שמחנו לראות שגם בני הדור השני של גוש קטיף נרתמו למיזם הזה", מספר חדד. "היו לנו למעלה ממאה פניות, ואם היו לנו יותר תושבים מספרים, היינו יכולים לקיים עוד מפגשים".

מיכה חדד (49) גדל בבאר־שבע והתגורר כשבע שנים בגוש קטיף מאז חתונתו עם אפרת. הכרתי אותו כשהיה רכז חברתי באולפנת נווה־דקלים, ואני, כרכז במדרשה בירוחם, הגעתי למשרדו לשווק לו סמינר. כשנעקרו מנווה־דקלים, הוא ואשתו היו הורים לארבע בנות קטנות. מאז נולדו להם ארבע בנות נוספות. לאחר שש שנים ביישוב ניצן הם עברו, כחלק מכוח החלוץ, להקמת היישוב בני־דקלים במזרח חבל לכיש. כיום מתגוררים ביישוב כבר 350 משפחות. שנה לאחר העקירה חידשו חדד וחברו ארי אודס את פעילותה של מדרשת הדרום, ששכנה בעבר בגוש קטיף. מבנה המדרשה הוקם מחדש ביישוב נטע, וחדד ניהל אותה במשך 18 שנה. לפני כשנה מונה למנהל מרכז קטיף, במקום מוכי בטר הוותיק שניהל את המקום מאז הקמתו. 

צוות המדריכים במוזיאון של מרכז קטיף מורכב כולו מתושבי גוש קטיף לשעבר או מבני הדור השני. "חלקם מספרים בסיור שילדיהם או נכדיהם נלחמים עכשיו בעזה, וזה מעגל שנסגר באופן מצמרר". במסגרת ההדרכה, צוות המוזיאון אינו מתייחס לשאלת החזרה לגוש קטיף בעקבות המלחמה. גם חדד נזהר מלומר דברים ברורים בנושא. "אנחנו מספרים את הסיפור של גוש קטיף ולא נכנסים לשאלות פוליטיות עכשוויות. אנשים שיוצאים מהסיור מרגישים לבדם את הגעגועים והכיסופים של הצוות לגוש קטיף. ברמה האישית אני אומר שאם החברה הישראלית תחליט לחזור לגוש קטיף, משפחת חדד תרוץ לשם ברגל כדי להיות ראשונים".

מרכז קטיף שוכן עדיין במבנים זמניים. במשרדו של חדד תלויה הדמיה של מבנה הקבע שאמור לקום בסמוך לאולפנת נווה־דקלים בניצן. הדרך להקמתו עוד ארוכה. אולי, כמו במקרה של גוש עציון, המרכז החדש יוקם כבר במסגרת ההתיישבות היהודית המחודשת ברצועת עזה.