"אני רוצה שכשילמדו על הזוועות, ישראל תהיה שם, שלא ייעלמו מההיסטוריה"

רות, מה שלומך?

"זו אולי השאלה הקשה ביותר לענות עליה מאז 7 באוקטובר. לפעמים אני פשוט מבקשת שנעבור לשאלה הבאה".

אז בואי נחזור ל־7 באוקטובר, איפה הוא תפס אותך?

"הייתי בקופנהגן אצל אחד מילדיי ששהה שם לצורך לימודים. הייתי בעיצומו של מסע גיוס כספים למרכז רקמן, והילדים העירו אותי בבוקר ואמרו לי שהתחילה מלחמה בישראל. עדיין מצמרר אותי להיזכר בזה. הלכנו לבית הכנסת של הרב יאיר מלכיאור, ולא ידענו אם המתפללים יודעים מה קורה. התחושה הייתה שחייבים ליידע אותם, כי אי אפשר להמשיך בשמחת תורה כאילו לא קורה כלום. כמעט שנה אחרי כן הייתי שוב בקופנהגן. התאריך היה 1 בספטמבר. הייתי שוב בשבת בבית הכנסת, ובמוצאי שבת נודע על רצח ששת החטופים. למחרת ראיתי את הרב מלכיאור, והוא אמר לי: 'אולי עדיף שלא תבואי לפה יותר'".

בתחילת המלחמה היה המון כאוס. מתי הבנת שבוצעו פשעי מין בקנה מידה חריג כחלק ממתקפת חמאס על ישראל?

"בשמחת תורה בהיתי במסכים, ועוד אי אפשר היה לעכל. זה היה נראה כמו חלום רע. אבל ביום ראשון נפל לי האסימון, כי שימשתי 12 שנים חברה, מומחית עצמאית וגם סגנית נשיאה ב־ CEDAW, ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים. זו ועדה שהמנדט שלה הוא לפקח על יישום האמנה הבינלאומית לביעור אפליה נגד נשים. כחלק מהפיקוח עליה נשמעות בפני אנשיה מדי שנה דיווחים על מצבן של נשים.

"שמעתי דיווחים מעשרות מדינות, אז יש לי 'חיישנים' לעניין. בבת אחת חזרו אליי סיפורי הזוועה של נשים יזידיות בסוריה, של נשים בקונגו וברואנדה. תמיד שמעתי את סיפורי הזוועה מתוך מחויבות לתת להם הכרה ולתקן, אבל גם בתחושת ריחוק מסוים, כי זה לא אנחנו. אבל פתאום זה כן היה אנחנו, זה אצלנו.

"מיד התעוררה בי התחושה שאני חייבת לנער את החברות שלי, אלה שעדיין משמשות בוועדה ושחלקן היו שם יחד איתי. כמי שמכירה את המנגנונים מבפנים ורואה את עצמה חלק מעולם זכויות האדם הבינלאומי, ראיתי לי למשימה להביא לכך שהעולם יבין מה שקרה ויגנה וינקוט בכל הצעדים שעומדים לרשותו.

"הפעולה הראשונה שלי הייתה לפנות ל־CEDAW ביחד עם פרופ' פרנסס רדאי, שגם היא הייתה חברה בוועדה הזאת. כתבנו ביחד דוא"ל, וכבר ביום שני שלחנו אותו לוועדה, לעוד שורת ועדות ולגוף שזכה בצדק למוניטין מפוקפקים מאוד - UN Women. בצירוף מקרים חברות ה־CEDAW התכנסו בדיוק בתאריך הזה. רציתי להוציא מהן הצהרה בנושא, כי בדיוק בשביל זה הן נמצאות שם. במקביל התחלתי להרים טלפונים לכל הקולגות והשותפות לדרך בישראל".

מה התגובה שקיבלת מהגופים הבינלאומיים?

"UN Women לא ענו לי בכלל, וגופים אחרים ענו לי: 'תודה רבה, נעביר לטיפול'. בוועדת CEDAW עצמה הצלחתי לקבל שעה כדי לתאר את מה שקרה בישראל. הן הצביעו בעד פרסום הצהרה בשעה האחרונה של המושב, כי התנהלו שם המון ויכוחים פנימיים. הנוסח הסופי נתן לי בוקס בבטן. חמאס לא הוזכר וגם לא ישראל, לא אונס או אלימות מינית. זו ההצהרה הכי 'פרווה' בעולם, משהו כמו 'כולנו בעד שלום עולמי'.

"קיבלתי פנייה מהמשלחת האמריקנית לאו"ם להופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם ולתדרך על הפגיעות המיניות ב־7 באוקטובר. ברגע הראשון הייתי במתח עצום, כי זה אולי הגוף החשוב בעולם בתחום הזה. אבל אז גם הבנתי שאני מצויה בסוג של שליחות, כי יש לי מעמד ייחודי. אני מגיעה כמומחית עצמאית ולא כנציגה רשמית של ישראל, ויש לי היכרות וקשרים עם המנגנונים האלה. אני יכולה לבקש פגישה עם הנציב העליון לזכויות האדם בז'נבה ולקבל אותה".

מתי היה הרגע שבו "פרויקט דינה" התחיל להתהוות?

"הפרויקט הזה צמח מלמטה באופן לא מסודר. בשבועות הראשונים, כמו שאני התגייסתי והפעלתי את הקשרים והידע שלי, הייתה שורה של נשים שפעלו במקביל. כולנו מצאנו את עצמנו עובדות למען אותה מטרה. בשלב ראשון הקמנו קבוצת וואטסאפ שקראנו לה 'חמ"ל פשעי מין', ויידענו אחת את השנייה בפעולות שלנו. לשם גם הגיעו פניות ובקשות. בתחילת 2024 הבנו שצריך לפעול בצורה יותר מסודרת, אז החלטנו על השם 'פרויקט דינה', שהיא לא רק קורבן האונס הראשון המוכר במקורות שלנו, אלא גם נערה שאין לה קול. כולם סביבה מדברים, אך היא לא מדברת.

"כל הפעילות בחודשים הראשונים הייתה בהתנדבות מוחלטת, בהשקעת זמן עצומה של כולנו. בשלב מסוים ראינו שצריך מסגרת ארגונית מסודרת. הכנסנו את הפעילות לתוך מרכז רקמן כהרחבה טבעית לגמרי. המרכז מחויב לקידום צדק לנשים בישראל, ונפתחה פה זירה חדשה בעניין זה.

"שתי הכותבות הנוספות של הדו"ח הן נאוה בן־אור, שהייתה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ולפני כן משנה לפרקליטת המדינה, ואל"מ שרון זגגי־פנחס, שהיא מנהלת פרויקט דינה, ובעבר הייתה התובעת הצבאית הראשית. לאורך תקופה לא קצרה, איילת רזין בית־אור, שעמדה בעבר בראש הרשות לקידום מעמד האישה, הייתה שותפה לאיסוף החומרים. לצדנו הייתה נורית יעקבס־ינון, מנהלת קריאטייב, מיתוג והאסטרטגיה החזותית של הספר. נדרש פה מעוף וחזון כדי להנגיש את מעמקי המאפליה בכזו בהירות ואסתטיקה. איטה פרינץ־גיפסון היא עורכת הלשון".

מה עומד מאחורי הדו"ח?

"אנחנו לא גוף חוקר ולא ארכיון. הקדשנו ביחד אלפי שעות עבודה לעבור על חומרים גלויים, על כל מה שהתפרסם. תוך כדי העבודה הזו הגיעו אלינו עדויות מכלי ראשון, אנשים שרצו לדבר ולספר, אז שמענו גם אותם. מצאנו את עצמנו קוראות, שומעות, ממיינות, מקטלגות, ומצליבות מידע.

"התפלשנו בחומרים. זה חודר אלייך, זה משפיע עלייך, זה נכנס לחלומות, ומהר מאוד את מבינה שאת חייבת למצוא כל מיני דרכים להרים את עצמך, כי אחרת קל לשקוע. יש גם מי שהיו איתנו בקשר ועסקו בחומרים האלה, והיום הן מאובחנות כפוסט־טראומטיות בגלל החשיפה לעדויות. מה שחיזק אותנו הייתה עבודת הצוות, העובדה שאת לא לבד בזה.

"בנוסף, התלוויתי לתת־מזכ"ל האו"ם והנציגה המיוחדת שלו לנושא אלימות מינית בסכסוך, פרמילה פאטן, כשערכה בישראל את ביקור איסוף המידע שלה. הוא היה חשוב, כי לולא כן לא הייתה שום התייחסות ל־7 באוקטובר בדיווח השנתי של מזכ"ל האו"ם בנושא אלימות מינית בסכסוך - ואז זה כביכול היה נמחק מדפי ההיסטוריה".

תשמעי, כשאני רואה את בגידת הגופים הבינלאומיים שאמונים על זכויות אדם, אני תוהה מה המשמעות שהאו"ם יגיד משהו על מה שקרה כאן. הרי לא יהיה פה דין צדק, וגם לא קרוב לזה.

"אני משתמשת במושג נטישה, וזאת הייתה התחושה החזקה ביותר בחודשים הראשונים. אבל היום אני מסתכלת על זה קצת אחרת, במידה רבה בזכות הדברים שהצלחנו לעשות. כך למשל היה הדו"ח שפאטן פרסמה אחרי ביקורה, לפחות מבחינת הגופים הרשמיים בעולם. אני לא מדברת על ארגוני נשים, שרובם הגדול עדיין המשיך לנטוש אותנו, וחלקם אפילו הכחיש ונשא את חמאס על כפיים בתור לוחמי חירות. צריך להפריד בין ארגונים לא רשמיים לבין הגופים הרשמיים, כולל בתוך האו"ם עצמו. אחרי כמעט שנתיים בתוך הדבר הזה אני יודעת עד כמה זה חשוב למצוא את אלה שכן נאמנים למטרה של הגנה על זכויות אדם, אלה שאנחנו יכולים לסמוך על היושרה והמקצועיות שלהם".

מה בעינייך החשיבות העיקרית של דו"ח דינה?

"זו הפעם ראשונה שמישהו הלך ואסף את כל המידע הקיים וריכז אותו, הצליב, קטלג ומיין לפי הערך הראייתי שיש לכל הראיות, העדויות והרמזים. הראינו בצורה בלתי ניתנת לערעור שהדברים האלה אכן קרו. גם אם אין קורבנות שמדברים - וזה האתגר הכי גדול - יש לפחות 17 עדים שראו או שמעו בזמן אמת את המעשים הללו, ואלו ראיות מן המעלה הראשונה.

"יש בידנו ראיות קבילות ובעלות ערך מלא על לפחות 15 מקרים שונים של אונס והתעללות מינית. בזכות זה שאנחנו באות מזווית המבט המשפטית, ושתיים מאיתנו הן תובעות לשעבר ובעלות מומחיות במשפט פלילי, זה קידם את המטרה. תחומי המומחיות שלנו השלימו אחד את השני.

"עוד ערך מוסף, על בסיס הניסיון והידע המקצועי שלנו וכגוף שבא מן האקדמיה העצמאית: אנחנו מציגות תפיסה משפטית שנשענת על תיאוריות וכלים מוכרים, שמחייבת העמדה לדין של כל מחבלי הנוח'בה שמוחזקים בישראל בגין כל פשעי המין שבוצעו ב־7 באוקטובר, גם אם מחבל לא אנס או התעלל באופן פרטני. זה לא משנה. כולם נכנסו על בסיס אינדוקטרינציה של השמדת עם בכוונה להשמיד, להרוג ולאבד, לנקוט את כל האמצעים העומדים לרשותם לצורך כך. אחד מכלי הנשק הוא הגוף".

לעומת הגופים הרשמיים שהתעלמו או הכחישו, התקשורת הישראלית והבינלאומית מאוד מתעניינת בדו"ח שלכן.

"הבליץ התקשורתי מטורף. לא העלינו בדעתנו שזה יקרה. מעודדת מאוד ההתעניינות התקשורתית הבינלאומית במסר שלנו. אני מקווה שזה מעיד על כך שלפחות בחלקים מסוימים בתקשורת העולמית יש היום יותר נכונות להקשיב, במיוחד כשהדברים מתבססים על עבודת מחקר מעמיקה שמגובה בקרדיטים אקדמיים.

אולי גם היה צריך את ממד הזמן שעבר מאז. בזמן שחלף הצטברו עוד עדויות, כולל העדויות של החטופים ובעיקר החטופות שחזרו מהשבי. היכולת של הנשים האלה, תעצומות הנפש שלהן - במובנים מסוימים לוותר על הרווחה והבריאות שלהן כדי להביא צדק - היא מפעימה.

"הייתי רוצה שבעוד עשרים שנה, כשמרצה צעירה תדבר על שימוש באונס ככלי מלחמה, היא תדבר על רואנדה, יוגוסלביה וגם על נחל־עוז, על בארי ועל מסיבת הנובה. אני רוצה שכשילמדו על הזוועות האלה, ישראל תהיה שם - כי זה מה שהיה. אני רוצה שזה לא ייעלם מדפי ההיסטוריה".

המאבק על כך שהזוועות האלה יירשמו בדברי הימים שלנו, של אויבנו ושל העולם, חשובה לא רק בגלל העבר, אלא גם בשל ההווה והמלחמה הנוכחית המתמשכת. היא חשובה גם למען העתיד - והיא חשובה. לא נשכח.