לאחר שהשכנים מהקומה שמעליה נהרגו מפגיעת טיל, לילך מעוז נאחזת בחיים

חדר קטן בכניסה למרכז הקהילתי בשכונת אם המושבות החדשה בפתח־תקווה, הפך בן־לילה לחנות החדשה של "לילך בוטיק". לכבוד הפתיחה החגיגית מתקבצות נשים ונערות, חלקן מביאות עוגה וכיבוד וניגשות לחבק את לילך מעוז, בעלת המקום שזהו מפעל חייה המתחדש. קשה להאמין שרק לפני שלושה שבועות הסטודיו שלה, שאותו הקימה בביתה בעשר אצבעות, הפך לבליל של אבק והריסות כאשר טיל בליסטי פגע בקומה שמעליו.

לילך, נשואה לאיתי, אם לארבעה ומנהלת חנות לבגדי נשים בייבוא אישי, מאירה פנים לכל אחת מהבאות. קשה לזהות את הכאב שמלווה אותה מאז פגיעת הטיל בבניין מגוריה, ומסתתר כעת מאחורי החיוך הרחב. הכאב הזה כמעט גרם לה להרים ידיים ולבטל את הפתיחה המחודשת.

יום שני 16 ביוני, 4:15 לפנות בוקר. התרעה מקדימה של פיקוד העורף מעירה את בני משפחת מעוז. הם מתכוננים לעוד הליכה מנומנמת לממ"ד, בטוחים שכמו בפעמים הקודמות האירוע יסתיים והם יחזרו למיטות. דקות ספורות לאחר מכן, טיל בליסטי פוגע בין שני ממ"דים בקומה מעליהם. תרחיש האימים הופך למציאות חייהם.

"חברה שגרה בבניין לידי התקשרה בהיסטריה ואמרה: תקפצו מהחלון, התחילה שריפה בקומה שלכם. שמענו את כוחות החילוץ מגיעים אבל לא היה לנו איך לצאת"

"בעלי עבר חדר חדר והעיר את הילדים", מתארת לילך. "כולם היו בבית חוץ מבן אחד שהיה בצבא. הבת שלי לא הרגישה טוב ובעלי ממש הקים אותה מהמיטה. בדיעבד, לא נשאר מהחדר שלה זכר".

ההבנה שמערכות ההגנה האווירית אינן מצליחות ליירט במאה אחוז את הטילים העצומים מאיראן, ושגם הממ"דים אינם חסינים מפגיעה ישירה, זרעה בהלה בעורף. ארבעה אזרחים נהרגו בבניין בן עשרים הקומות, זאת אף שחלקם נשמעו להנחיות ונכנסו לממ"ד בעת האזעקה.

"גם אחרי שהטילים מאיראן התחילו להגיע, לא חשבנו שדבר כזה יכול להתרחש", אומרת לילך. "אמרו שאם תהיה מתקפה איראנית היא תכוון בעיקר לבסיסים צבאיים. אין לידנו שום בסיס, והיינו שבויים במעין בועה, חשבנו שלא יקרה שום דבר, בטח שלא בקומות התחתונות של הבניין".

את זוכרת את הרגע שבו הטיל פגע בבניין?

"היינו כבר בתוך הממ"ד ופתאום היה בום רציני, כזה שעוד לא שמענו. ואז, בתוך רגע, מסגרת החלון של הממ"ד יצאה מהמקום. הבנו שמשהו רע קורה, ושהוא קורה אצלנו. הכול רעד, המזגן כמעט יצא מהמקום ונפל על הבת שלי. לפני שהספקנו להבין מה שמענו ומה מתרחש, עשן רב התפשט פנימה והתחלנו להיחנק. התקשרנו מיד לכוחות ההצלה, והם אמרו לנו לא לצאת מהממ"ד בשום פנים ואופן. הם הבטיחו שהם בדרכם אלינו, התחנַנו שיגיעו כמה שיותר מהר".

חצי שעה חלפה מאז אותה שיחה ועד שכוחות הביטחון וההצלה הצליחו להגיע אליהם. עבור מעוז ובני משפחתה אלה היו דקות ארוכות במיוחד. "ישבנו וחיכינו, אבל לא הפסקנו להתקשר ולהזעיק עזרה. ניסינו שוב ושוב. לא הצלחנו לנשום, ובמקביל הבנו שהבניין עולה באש. חברה שגרה בבניין לידי התקשרה בהיסטריה ואמרה: תחלצו את עצמכם, תקפצו מהחלון, התחילה שריפה בקומה שלכם. מבחוץ שמענו את כוחות החילוץ מגיעים אבל לא היה לנו איך לצאת. היינו עם פיג'מות, בלי נעליים, הכל הרוס מסביב. אלה היו דקות ארוכות של פחד נורא".

מה עובר בראש ברגעים האלה?

"בזמן שחיכינו החלטתי לעשות שיחות טלפון לאנשים שקרובים אליי. התקשרתי לבן שלי, שבדיוק היה בדרך הביתה, לאחים שלי ולהורים שלי. המטרה לא בדיוק הייתה להיפרד מהם, אבל התעורר בי רצון לדבר איתם אחרי שהבנתי שהייתה אצלנו פגיעה. בראש שלי דמיינתי כבר שהבניין כולו התמוטט, ורק הממ"ד שלנו עומד באוויר, כך שזה בעצם עניין של זמן שאנחנו נשארים בחיים".

בסופו של דבר הצליחו בני המשפחה, בסיוע כוחות הצלה מיוחדים, לצאת מדלת הממ"ד אל חלל ביתם, רק כדי לגלות שלא נותר ממנו דבר. "לקח המון זמן עד שהכוחות הצליחו לפתוח את דלת הממ"ד", משחזרת לילך. "עוד לא הבנו את גודל הנזק בבית, מה עברנו וכמה ניצלנו. אנחנו זוכרת אותנו יוצאים מדלת הממ"ד, הולכים לעבר היציאה. ואותי מעיפה מבט מסביב, עוברת חדר חדר, בוהה בהריסות. מסתכלת על התקרה שצנחה, החלונות שנופצו, הזכוכיות שמילאו את הרצפה, הארונות שהתרסקו. אני מבינה שהכל נעקר ויצא מהמקום. לא הצלחתי בכלל לזהות את הבית שלנו. זה היה מראה מחריד, קשה לי לתאר אותו עד עכשיו. פתאום הבנתי שחוץ מהממ"ד ומארון ספרי הקודש, שבאופן מדהים נותר בשלמותו, הכל נהרס".

הצלחתם לקחת איתכם משהו?

"הבן שלי, חייל בגולני, לא היה בבית באותו זמן. הוא הגיע שעה אחרי, ובזכות העובדה שהוא לבש מדים נתנו לו להיכנס לבית. הוא הצליח להוציא כמה דברים, אבל כרגע אנחנו לא יכולים לחזור לבניין, לא יודעים אם הוא בסכנת קריסה ומה יעלה בגורלו. בינתיים אטמו אותו".

מעוז לא הספיקה לעכל את מראות ההרס מביתה הפרטי, ומהר מאוד מצאה את עצמה בכניסה לבניין ההרוס, מוקפת ניידות משטרה ואמבולנסים. "אנחנו גרים בפרויקט דיור שנחשב מאוד יוקרתי בעיר", היא מספרת, "הכול למטה היה מעוצב, ירוק ויפה. כשירדנו ראיתי פתאום תמונות שהייתי רגילה לראות מחאן־יונס. חטפתי התקף חרדה קשה, ופינו אותי באמבולנס לבית החולים. שם התאוששתי לאט לאט, אבל את המראות האלה אני לא יכולה לשכוח".

לאסוף כוחות

את יעקב ודסי בלו, הזוג המבוגר שנהרג באותו לילה, מעוז הכירה היטב כשכנים החביבים מלמעלה. מאז האירוע היא כואבת את לכתם, ולא יכולה לעצור את המחשבות הקשות על המטרים הבודדים שהבדילו בין גורל משפחתה לגורל בני הזוג וההרוגים האחרים באותה הפגיעה.

"הלב שלנו כאב מאוד כשהבנו שהם נהרגו", היא מספרת, "רק כשהגענו למטה הבנו שיש נזק בנפש, שיש שכנים לכודים. שמענו צעקות, אנשים התחננו שיעזרו להם. צעקו 'תצילו אותנו, אנחנו לכודים'. היו שכנים שהוציאו את הידיים מהחלון כדי שהכבאים והחיילים יראו אותם, שלא יפספסו. עברו כמה דקות עד שהבנו שבזמן שאנחנו ניצלנו, קומה מעלינו נהרגו שכנים, אנשים טובים וחייכנים שהכרנו. נקרע לי הלב מלחשוב על הזוג הזה, אנשים מקסימים". מלבד בני הזוג בלו, מפגיעת הטיל נהרגו גם דיזי יצחקי, בת 85, ואיבט שמילוביץ, בת 95.

מאז, השמחה והעצב משמשים בערבוביה. "יש פער גדול בין ההודיה על הנס שלנו ובין הצער על מה שקרה לאנשים אחרים בבניין. אנחנו בהודיה גדולה על שניצלנו, כל יום מחדש אנחנו חייבים להודות על זה שקרה לנו נס, ממש נס, כמובן בנוסף לכך שנשמרנו להנחיות. אם לא היינו בתוך הממ"ד, אני לא רוצה אפילו לדמיין מה היה קורה", היא אומרת.

מיד אחרי הפגיעה פונתה משפחת מעוז למקום מבטחים יחד עם רבים מתושבי השכונה. המקלט במלון שבו שהו בודד גם את רעשי היירוט, מה שאִפשר ללילך להירגע מהחרדה שאיימה לשתק אותה שוב.

"אני לא יכולה לשמוע יותר אזעקות, בטח שלא בומים", היא משתפת, "אני ממש חוששת מהאפשרות שהירי עלול להתחדש, לא משנה מאיזה גורם. אני לא יכולה לחשוב בכלל על אפשרות שהמתקפות יחזרו, לא מסוגלת".

השבועות שעברו מאז לוו בקשיים רבים. לילך התקשתה אפילו לדבר על אותו יום, ובטח שלא הייתה מסוגלת להתראיין בנושא. מה שהוציא אותה לבסוף מהמיטה ודחף אותה לחזור לשגרה היה הבוטיק. אפילו כשיצאה רועדת מהממ"ד, היא ניגשה מיד לבדוק מה נותר מהסחורה שהייתה בביתה. "מיד הלכתי להסתכל על הבוטיק. ראיתי קודם כול שכל הוויטרינות נפלו, המדפים נהרסו, אבל המזוזה נשארה עומדת כמו שהיא, זה היה נס. והצלחנו לחלץ את רוב השמלות".

תכננת לחזור לעבוד בבוטיק כל כך מהר?

"אחרי שנפל הטיל, היו שבועיים שלא הצלחתי לקום מהמיטה. לא הצלחתי לאסוף את עצמי. עד שיום אחד החלטתי שהגיע הזמן, ואם אני לא אעזור לעצמי אף אחד לא יעזור לי. קמתי והחלטתי שאני פותחת את הבוטיק מחדש. מי שנתן לי כוח היו המשפחה והחברים. אנשים פנו בשמי לראש העיר והוא הקצה לי מקום מיוחד. זו הזדמנות להודות לו, לאנשי העירייה ולעובדים הסוציאליים. הם היו לצידנו מהרגע הראשון. היה סביבנו מערך שלם שלא עזב אותנו, לרגע לא נתנו לנו להרגיש לבד".

חלום ילדות

בשלוש השנים האחרונות, "לילך בוטיק" הוא מפעל חייה של מעוז. זהו חלום שנרקם שנים ארוכות, היא מספרת. "תמיד הסתובבתי עם חלום על בוטיק אופנתי משלי. הרעיון הזה ליווה אותי מגיל צעיר והלך איתי שנים. חברות ומשפחה ניסו לדחוף אותי לכיוון, אבל עדיין לא הצלחתי לעשות את הצעד. עד שיום אחד הבת שלי חזרה מטיול בדרום אמריקה ופשוט העניקה לי כרטיס טיסה לפריז, כדי שאוכל ללכת לראות בגדים ושמלות. היא הציבה לי עובדה שזהו, אני הולכת על זה ומתחילה לעשות מה שאני אוהבת".

אירוע הפתיחה המחודש של החנות מתפקד כמרחב מרפא. השולחן מלא פרחים וברכות, ונשים לא פוסקות מלהגיע, כל אחת מודה מחדש על הנס שאירע למשפחת מעוז. השכנות, שספגו גם הן את הפגיעה מקרוב, חשות זאת ביתר שאת. גם אימה של לילך, שמגישה בחיוך פרוסת אבטיח לכל אחת, עדיין לא מעכלת את הנס. "אני מרגישה שקיבלתי את המשפחה שלי בחזרה", היא אומרת בעיניים נוצצות, "לראות בעיניים שלי את הבוטיק קם שוב לתחייה, את לילך מתפעלת אותו, זה נס מטורף".

מעוז ובני משפחתה חולקים את תחושת ההודיה יחד עם השכנים בבניין, שהפכו עם השנים למעין קהילה דתית מגובשת, ובמיוחד אחרי האירועים האחרונים. "השבת הראשונה במלון שכולנו פונינו אליו הייתה מרגשת מאוד", היא מתארת. "כל המשפחות בקומות התחתונות של הבניין הן משפחות דתיות, שמתפללות באותו בית כנסת. מכירים אחד את השני, מדברים. ניצלנו יחד ובשבת אמרנו כולנו יחד את ברכת הגומל, זה היה עוצמתי מאוד. הייתה שבת של הודיה".

אירוע כזה לא מעורר גם תהיות אמוניות?

"אני אדם מאמין, והאמונה שלי אומרת שכל מה שקורה הוא לטובה. אני אף פעם לא שופטת. ברור שלפעמים אני שואלת את עצמי איך זה קרה דווקא לנו, למה זה קרה דווקא לנו, וגם למה דווקא אנחנו ניצלנו כשאחרים לא. אבל אני לא מנסה לענות. אני לא שופטת את הקדוש ברוך הוא. בסופו של דבר כולנו יצאנו מזה בחיים ובשבילי זו הודיה מאוד גדולה.

"אספר לך עוד משהו. בשנה וחצי שעברו מאז תחילת המלחמה, הבת שלי וחבר טוב שלה החליטו לדאוג לחיילים. הם הקימו מערך של חלוקת חבילות לחיילים פצועים בבילינסון. הבית שלנו הפך למוקד עלייה לרגל, זה היה פרויקט מדהים. אנשים מהקהילה היו מגיעים מדי יום ולוקחים חבילות לחלק לפצועים. הרבה אנשים אמרו לנו, ואני גם מרגישה ככה, שבזכות החסד יצאנו בחיים מהאירוע הבלתי נתפס הזה".

"אחרי שנפל הטיל, שבועיים לא הצלחתי לקום מהמיטה. עד שיום אחד החלטתי שאם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור לי. המשפחה והחברים נתנו לי כוח"

בעוד כמה שבועות יעזבו בני משפחת מעוז את בית המלון ויעברו לדירה שכורה ברחוב הסמוך לביתם הישן. גם בתוך מציאות של חוסר ודאות, שיש בה יותר שאלות מתשובות, לילך מקפידה להתמקד בנס ההצלה ובשמחה שניבטת מפניה של עוד לקוחה מרוצה שרכשה זה עתה שמלה. "אנחנו במצב ביניים", היא אומרת, "אנחנו מבינים שהמדינה לומדת תוך כדי תנועה, ואף אחד עוד לא יכול לתת לנו תשובות. נראה שייקח כשנה וחצי עד שנחזור לבית שלנו".

איך צולחים את חוסר הוודאות?

"זו תקופה לא פשוטה. עברנו מקרה מזעזע, אבל מדהים לראות איך הקדוש ברוך הוא נותן מכה ביד אחת, וביד השנייה הוא מחזיק את התרופה. הכול זה ממנו. כל הניסים ומעבר לניסים. להיות פה מרגיש לי לא אמיתי, מדומיין", היא מחווה בידיה על התנועה הרבה בתוך הבוטיק, על נשים שמודדות שמלות ומפטפטות בהנאה, תוך שבתה ואמה מסייעות להן לבחור שמלות. "לפגוש שוב בנשים שמגיעות, לתת להן שמלה לשמחות שלהן, לרגעים המרגשים שלהן, זה מה שמחזיק אותי. אני מרגישה שזכיתי לחיות מחדש".