לא הרחק מחברון, סמוך לאדמות כפר זיף, נטוע כבר שנים רבות אוהל רחב ידיים של חמולת ג'עברי. זוהי אחת החמולות הגדולות, החזקות ובעלות ההשפעה בחברון, המקיימת לאורך שנים קשרים מורכבים עם ישראל, ומורכבים עוד יותר עם הרשות הפלסטינית. באוהל הטקסי, שבדיו מעוטרים במוטיבים גאומטריים צבעוניים על רקע אדום בוהק, התארחו לאורך שנים רבים מאזרחי ישראל, מתיישבים מיהודה ושומרון וגם לא מעט אורחים חשובים ממדינות הים.
לפני כשבועיים נפל דבר. בצילו של האוהל הסתופפו אורחים רבים, בהם גם אליוט קאופמן, עורך מדור המכתבים למערכת של הוול סטריט ג'ורנל. קאופמן הוזמן כדי להיות עד למהלך היסטורי שבו הכריז השייח' ודיע אל־ג'עברי כי חמולת ג'עברי שואפת להתנתק מהרשות הפלסטינית ולהצטרף להסכמי אברהם. במכתב הממוען אל השר ניר ברקת, שעימו נפגשו נכבדי העדה 12 פעמים מאז חודש פברואר, מביעים השייח' ג'עברי ושייח'ים נוספים מחברון את רצונם לשתף פעולה עם ישראל ולהכיר בה כמדינה היהודית, בתמורה להכרה ב"אמירוּת של חברון". בכוונתם, כך על פי המכתב, לייצר מהלך שבו תעזוב חברון את הרשות הפלסטינית, תקים "אמירות" ותצטרף להסכמי אברהם.
לדברי ג'עברי, מאחוריו עומדים 21 שייח'ים שנשבעו לו אמונים; שמונה מהם מייצגים אוכלוסייה של 204 אלף פלסטינים, ו־13 המייצגים 350 אלף נוספים. בסך הכול יותר מחצי מיליון. כתב הוול סטריט ג'ורנל ראיין בזום ארבעה שייח'ים, ואחד מהם סיכם את הדברים כך: "אש"ף כינה את עצמו תנועת שחרור, אבל מרגע שהם קיבלו שליטה, הם פועלים רק כדי לגנוב את הכסף של האנשים. אין להם זכות לייצג אותנו – לא הם ולא חמאס. רק אנחנו עצמנו".
ד"ר מרדכי קידר והשייח' פריד אל־ג'עברי | צילום: אוסף פרטי
בשלב זה השייח'ים שומרים על פרופיל נמוך מחשש לשלומם. ולא בכדי; השבוע הוציאה הרשות הפלסטינית צווי מעצר נגדם. מכוניתו של השייח' אל־ג'עברי הוצתה. כעת, לאחר שהעבירו את המכתב לשר ברקת וביקשו ממנו להעביר אותו לרה"מ נתניהו, הם ממתינים לתגובתו. העיתוי כמובן אינו מקרי. הטקס אומנם נערך כבר לפני שבועיים אך הפרסום יצא לפועל במקביל לביקורו של רה"מ בוושינגטון. מהשלב הזה והלאה הכול יקום או ייפול על האופן שבו תשכיל ממשלת ישראל לנווט בין הצורך העכשווי להמשיך לייצר שיתוף פעולה ביטחוני אפקטיבי עם הרשות הפלסטינית, שתעודת הפטירה שלה כבר יצאה אבל עדיין ממתינה לחתימה, לבין הפרדיגמה החדשה המכונה "תוכנית האמירויות".
בין חברון לבחריין
אבי "תוכנית האמירויות" הוא המזרחן ד"ר מרדכי קידר, המשמיע כבר שנים ארוכות קול עקבי הדוגל בפיתוח גישה חדשה לפתרון הבעיה הפלסטינית. לשיטתו יש להחליף את מודל הרשות הפלסטינית, המתבססת על הנהגה לאומית מרחבית, במודל של שבע אמירויות מקומיות המבוססות על הערים הפלסטיניות הגדולות, שכל אחת מהן תתבסס על החמולות המקומיות החזקות. קידר רואה במודל הזה פתרון ריאלי ויציב יותר מהחזון של מדינה פלסטינית, מכיוון שהוא מבוסס על התאמה לתרבות השבטית הפלסטינית ולמציאות החברתית הקיימת.
לפני חמש שנים, כשניר ברקת סיים את כהונתו בראשות עיריית ירושלים, מצא קידר שותף לדרך. בריאיון למקור ראשון אומר שר הכלכלה ניר ברקת כי חיפש אז משהו חדש שיוכל לנעוץ בו את שיניו. "הנושא הפלסטיני עניין אותי והתחברתי לקונספט של האמירויות. זה המודל הנכון, המבוסס על מה כן ולא על מה לא. היו לי הרבה שיחות עם מוטי אצלי בבית, דיונים עקרוניים. העסק התבשל על אש קטנה. ואז הגיעה מלחמת חרבות ברזל ועימה ההבנה שמשהו בסיסי השתנה. המלחמה הבהירה לפלסטינים ביו"ש ובעזה מה קורה למי שנלחם בישראל, ועליהם להחליט אם הם רוצים להילחם בנו ולהיראות כמו עזה, או לשתף פעולה ולהיות כמו דובאי.
"באותו שלב רציתי לבחון עד כמה השייח'ים הדוגלים בתוכנית האמירויות רציניים. הזמנתי אותם אליי הביתה וגיליתי אנשים נחושים, שיודעים מה הם רוצים. במקביל הגיעו ראשי המתנחלים. ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, ראש מועצת בנימין ישראל גנץ, ראש מועצת קריית־ארבע ישראל ברמסון. ולהפתעתי, כאשר הגיע השייח' ג'עברי ראיתי אותו ואת יוסי דגן מתחבקים. מתברר שהם מכירים שנים".
"אכן", מאשר יוסי דגן. "יש בינינו ובין חמולת ג'עברי שיתוף פעולה ארוך שנים. הם מגיעים אליי הרבה פעמים למשרד, לפעמים הביתה. אני התארחתי אצל השייח' הזקן, אביו של השייח' ודיע, ואצל סבו. פעם בשנה, ברמדאן, אני עורך סעודת אפטאר והם מתארחים אצלנו. הם אנשים אמיצים ונוצרו בינינו קשרים עמוקים. בעבר הם העדיפו לשמור על דיסקרטיות".
דגן צודק. דיסקרטיות הייתה בלתי נמנעת, ובמשך שנים הייתה שם המשחק. בעיקר בשל היחסים המורכבים בין חמולת ג'עברי לרשות הפלסטינית, יחסים שהיו מאופיינים במתח מתמיד מאז הקמת הרשות. ראשי החמולה סירבו לקבל עליהם את מרות מנגנוני הביטחון של הרשות בחברון ולהשתלב במוסדותיה הפוליטיים. מלכתחילה הם הביעו עמדות עצמאיות ופרו־ישראליות, ולאורך שנים גרמו לרשות כאבי ראש מתמשכים בשל מאבקי כוח מתמשכים עם חמולות יריבות המקורבות לפת"ח. בקיצור, כבר שנים הם מהווים גורם מאתגר לסמכותה של הנהגת הרשות.
לפני חמש שנים, במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא טראמפ, ההתנהלות הדיסקרטית עברה מטמורפוזה מפתיעה. ביוני 2019 ארגן ממשל טראמפ הראשון את ועידת בחריין במסגרת "תוכנית המאה". הוועידה, שמאחוריה עמד חתנו של טראמפ ג'ארד קושנר, נועדה לגייס מיליארדים לקידום החזון הכלכלי של תוכנית המאה לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. התוכנית של טראמפ, שהייתה כלכלית נטו ולא עסקה בסוגיות פוליטיות, כללה יוזמות לפיתוח כלכלי נרחב ביו"ש ובעזה בהיקף של 50 מיליארד דולר. המטרה הייתה לשפר את איכות החיים של הפלסטינים באמצעות השקעות בתשתיות, תעשייה, חינוך וטכנולוגיה, כצעד מקדים לשיחות מדיניות. הרשות הפלסטינית החרימה אז את הוועידה בטענה שהיא נועדה לעקוף את השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני ולהמיר אותן בכסף. אולם כמה אנשי עסקים ובראשם אשרף ג'עברי, אחיינו של השייח' ודיע, שהיה מיודד עם השגריר דאז דיוויד פרידמן, יצאו לוועידת בחריין, בטענה שלדיאלוג הכלכלי יש חשיבות גם בלי הסכמה מדינית כוללת. ברשות מאוד לא אהבו את קריאת התיגר של אשרף ג'עברי, איש מנגנון המודיעין לשעבר של הרשות, ושל 15 אנשי עסקים בולטים מחברון. בשובם ממנאמה בירת בחריין חיכתה להם הרשות. חלקם נעצרו והואשמו בבגידה. כדי לעצור את המתקפה נאלץ אז אחיינו של השייח' ג'עברי לפנות לאמריקנים בבקשת הגנה מפני הרשות.
אבל, אומר יוסי דגן, "למרות המעצרים והאיומים זו הייתה נקודת מפתח, כי ועידת בחריין הייתה האירוע שיצר את האג'נדה שהובילה בהמשך להסכמי אברהם". ואכן, במבט לאחור, הכינוס במנאמה היה זרז רעיוני ודיפלומטי לקידום הנורמליזציה עם מדינות ערב, תוך דחיקת המוקד הפלסטיני לשוליים, ושינוי הפרדיגמה מדיפלומטיה מרכזית פלסטינית לדיפלומטיה אזורית. השאלה כעת היא אם לתוכנית האמירויות יש סיכוי להיות המודל החדש – לא רק ביו"ש אלא גם בעזה – ומה שיאפשר בהמשך להתקדם לקראת הרחבת הסכמי אברהם ונורמליזציה עם סעודיה.
פג באינקובטור
ומה קרה מאז לאשרף ג'עברי, אחיינו של השייח' ודיע? ובכן, הוא היום איש עסקים מוביל בחברון, יד ימינו של השייח', ונמנה עם חותמי המכתב לשר ברקת. בהתחשב במה שעבר עליהם מאז, הם נכנסים בעיניים פקוחות למהלך מסוכן ביותר בעבורם, אישית ומשפחתית, ומסתכנים במעצר, החרמת רכוש והאשמה בבגידה. ובכל זאת, אומר יוסי דגן, הם עומדים מאחורי החלטתם.
השר ברקת מגלה שההחלטה לא נפלה בימים האחרונים אלא הרבה קודם. "בסביבות חודש מרץ חשתי שנוצר אמון יוצא דופן בינינו לבין השייח'ים, וביקשתי מהם לייצר מסמך שמגבה את זה. הם חזרו עם המכתב, שכותרתו 'אנו פורשים מהרשות ומצטרפים להסכמי אברהם'. ובפירוט – הם מתחייבים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, להילחם בטרור, ולהיות ערבים אישית לכך שכל מי שנכנס מטעמנו לעבודה בישראל ימלא את התחייבותו וכל מי שיעבור על התחייבותו – נהרוס את ביתו. המכתב נמצא בידי מחודש מרץ".
השר ניר ברקת | צילום: רותי צומת
אז מה גרם לשייח'ים לקבל את ההחלטה? את התשובה מספק ד"ר קידר: "הטריגר היה השחרור המסיבי של מחבלי חמאס במסגרת העסקאות לשחרור החטופים, וריבוי האנשים שחייבים את חירותם לחמאס ביהודה ושומרון. האנשים האלה הדאיגו מאוד את החמולות בחברון, מחשש שהם ישתלטו על הרשות, והם ימצאו את עצמם באותו מצב כמו בעזה. כולם זוכרים היטב את הלינצ'ים שביצעו אנשי חמאס באנשי פת"ח בעזה ביוני 2007. היה ברור להם שתסריט האימים הזה עלול לחזור על עצמו במהדורה חברונית. ולכן הם החליטו להתניע את מהלך האמירויות".
"בשלב הזה", אומר ברקת, "שיתפתי את הגורמים הרלוונטיים בממשלה ובמערכת הביטחון".
וכך, בארבעת החודשים האחרונים יושב המכתב על תקן של פג באינקובטור הרעיוני. משיחות עם גורמים המצויים בסוד העניינים עולה תמונה מורכבת, שלפיה בעוד בממשלה נבחן קונספט האמירויות בפתיחות, הרי שבקרב גופי הביטחון היחס נע בין ספקנות לשלילה. "גופי הביטחון, בעיקר פיקוד המרכז, שב"כ ומתאם פעולות הממשלה בשטחים, התרגלו מאז אוסלו לעבוד עם הרשות", אומר גורם ממשלתי בכיר. "יתרה מכך, על פי הסכמי אוסלו יש להם גם מחויבות חוקית לעבוד עם הרשות נגד כל מי שמנסה לערער את מעמדה. מה שמציב אותם בקונפליקט אינהרנטי. אך השייח'ים, ששמו ענף של זית על השולחן, מצפים כעת מהמערכת להיפוך פרדיגמה, שתפנים שהם הפתרון והרשות היא הבעיה".
במקביל, הנהגת המתנחלים התניעה בחודשים האחרונים קמפיין שקט בארה"ב ובמדינות המפרץ לקידום תוכנית האמירויות. טפח מזה נחשף בעקבות ביקורו של ראש מועצת בנימין ישראל גנץ לפני שלושה חודשים באבו־דאבי, שם נפגש עם בכיר במועצה הלאומית, ד"ר עלי רשיד א־נועיימי.
ההחלטה לצאת לתקשורת התקבלה לפני כשבועיים, מיד עם סיום המלחמה באיראן, אומר מקור המצוי בנבכי התוכנית. באותו שלב שבו הודיע רה"מ כי הוא עומד לנצל את ההזדמנות האסטרטגית שנוצרה בעקבות הניצחון ולהרחיב את הסכמי אברהם, הודיעו השייח'ים כי הם רוצים להיות חלק בלתי נפרד ממנה.
זה היה השלב שבו עורך מדור המכתבים של הוול סטריט ג'ורנל הוכנס בסוד מכתב השייח'ים, והפרסום תוזמן לקראת יציאתו של נתניהו לוושינגטון. ביקור שרה"מ אמר עליו בישיבת הממשלה כי "ניצול ההצלחה הוא חלק לא פחות חשוב מהשגת ההצלחה".
אם כך, עד כמה תוכנית האמירויות נמצאת על שולחן הממשלה, כחלק מהמפץ הגדול במזרח התיכון, כחלופה למדינה פלסטינית? האם היא הוצגה לאנשי טראמפ? יעקב ברדוגו, מקורבו של ראש הממשלה שנשאל על כך השבוע בערוץ 14, סיפק את התשובה הבאה: "זו תוכנית מעניינת שקיבלה את ברכת הדרך מגורמים מדיניים בישראל ובוושינגטון. יהיו כמה וכמה תוכניות, כי הרשות קרסה. הרשות היא לא מה שעימה יפתרו את הבעיה, לכן עולות תוכניות מן השטח... יש הרבה שאלות ותהיות אך דבר אחד בטוח – הם כבר לא מקבלים את מרות המוקטעה".
ומעבר לכך שהתוכנית מציעה ברירה אחרת לרעיון המדינה הפלסטינית, שעל פי כמה וכמה מקורות האמריקנים מגלים בה יותר משמץ עניין, היא בלי ספק גם נכס טקטי בידי רה"מ לשימור הקואליציה שלו. כי אם המהלכים המדיניים בעזה יבשילו וידרשו מחירים, ייתכן שתוכנית האמירויות תהיה פיצוי נאה לאגפים מסוימים בממשלה.
העוון: בגידה
השאלה היא מה קורה עכשיו ומה צריכה לעשות הממשלה כדי לא להכזיב את השייח'ים של חברון. כי הם משלמים כבר עתה את המחיר. השייח' ודיע כבר קיבל איום ישיר בדמות הצתת מכוניתו. במסמך של הרשות הפלסטינית מסוף אפריל הממוען למנכ"ל מנגנון המודיעין הכללי במחוז חברון עלי שאכר, ונחשף פה לראשונה, מבוקשת התייחסותו לתיק שנושאו "בגידה באמצעות עידוד ממדינה זרה (ישראל) לאויב (החמולות) תוך כדי רקימת מזימות, ושעומד בה לדין (קרובו של אחד המבוקשים למטה), ומכיוון שמופיע בתיק החקירה שהכין מנגנון החקירות הכללי שבין האנשים אשר השתתפו במפגש (אצל השר ברקת) כדי לקדם את הפשע נמצאים ודיע בן פריד אל־ג'עברי (כאן מנויים גם שותפיו)... שהשארתם חופשיים בלי מעצר מעוררת חשש שהם לא ייענשו, לכן אתם מתבקשים לפעול להטלת מעקב וחיפוש אחריהם ולהכין תיקי איסוף ראיות ולזמנם למטה החקירות הכללי".
זה הטקסט. ובהקשר הרשמי של המסמך יש לציין כי העונש ברשות על בגידה הוא מוות. מה יקרה כעת לאנשים האלה? עד כמה ממשלת ישראל מחויבת להם? מקור בכיר מסביר כי המצב כרגע רגיש ונפיץ, אך אותם אנשים ידעו במקרה הצורך כיצד לטפל במצב. שלושה רבעים מאנשי הרשות החמושים בחברון הם אנשי חמולת ג'עברי, וחוק השבט גובר על חוק הרשות. אם זה יגיע לידי כך שהחמולה תכריז מלחמה על הרשות, הנשק שעד לפני רגע היה של הרשות יהפוך לנשק חמולתי. היפוך קנים פנים־פלסטיני.
השייח' ודיע אל ־ג'עברי עם ראש מועצת שומרון יוסי דגן | צילום: דוברות המועצה האזורית שומרון
לא בטוח בכלל שההסבר הזה יספק את השייח'ים של חברון. בהקשר הזה לשייח' ודיע אל־ג'עברי יש מסר ברור. "מדינת ישראל צריכה להבין דבר אחד: כל עוד דין תומכי ישראל לא כמו דין הישראלים, שום דבר לא יתקדם. האם מי שנפגע פועל לטובת עצמו ולטובת השבט שלו או לטובת המדינה וטובת כולם? אז למה שהמדינה, הביטחון והממשלה עוזרים לתומכים שלהם? מפקירים את תומכיהם ותומכים באויבים ובתומכי טרור. חראם. זה מה שגורם לכישלון של כל תוכנית רלוונטית שהיא לטובת כולם. כנראה יש גופים שלא רוצים שהתוכניות יצליחו ומנסים לפגוע בצד החלש, תומכי ישראל". והמסר הזה מכוון ככל הנראה בעיקר לגופי הביטחון, שנכון לעכשיו עדיין מחויבים לרשות הפלסטינית.
הסיכויים והסיכונים
המזרחן פנחס ענברי אומר כי היוזמה בנויה על תיאוריה נכונה ביסודה, שהחברה הפלסטינית היא חמולתית בבסיסה, ורעיון המדינה הממלכתית לא הכה בה שורשים. יתר על כן, הרשות הפלסטינית נכשלה בהזדמנות שההיסטוריה זימנה לה להקים מדינה מבוססת על ממלכתיות, והעדיפה את המאבק בישראל, ובכך לא הצליחה לגבש את חלקי הרשות ליחידה ממלכתית קוהרנטית אחת. כישלונה הזה כבר פסל אותה בעיני מדינות ערב מלהיות כתובת לשיקום עזה למשל, ואיש לא סופר את אבו־מאזן בתוכניות ליום שאחרי המלחמה בעזה.
במצבה העכשווי, סבור ענברי, חברון מגובשת לעצמה, ג'נין לעצמה, שכם לעצמה, והחלק המובהק היחיד שאפשר לכנותו "פלסטיני" הוא רמאללה, שבה שוכנת המוקטעה, ולצידה מערכת הארגונים הבלתי ממשלתיים הממומנת בידי אירופה, שמאמינה – יותר מהערבים – ברעיון הפלסטיני. בעלי התיאוריה הישראלים רואים באמירויות של המפרץ הערבי דגם גם לציבור הפלסטיני, ופה טמונה נקודת התורפה של התיאוריה. אין שום דמיון בין המציאות של המפרץ הערבי ליהודה ושומרון. שם החברות מגובשות סביב משפחות השייח'ים – האמירים – והגיבוש החמולתי הוא טבעי ומובן מאליו. גם עושר האנרגיה עוזר לייצוב המצב הפנימי, ושם מקור הסכנה לזעזועים פנימיים הוא דתי – שיעה מול סונה.
כאשר בוחנים את המצב ביו"ש, הרי בשום עיר אין חמולה שלטת. להפך, יש מתח בין החמולות. בחברון למשל, שהיא הכי מסורתית ובנויה על הדגם החמולתי, והכי רחוקה מהרשות הפלסטינית ברמאללה, משתוללת מלחמת חמולות הכוללת יריות במרכזה של עיר, בין החמולות המובילות ג'עברי וקוואסמה. למה לה לישראל להכניס ראש בריא למיטה חולה?
בעלי היוזמה הישראלים לא מסתירים את כוונתם לפרק את הרשות הפלסטינית, כדי לשים סוף להסכמי אוסלו. אבל הרשות הפלסטינית מתפרקת מעצמה, וחלקיה רבים אלה עם אלה. אם נצטרף למהומה אנחנו עלולים להפוך לאויב רשמי של הרשות הפלסטינית, ונסתכן בכך שמנגנון הביטחון הפלסטיני – שכרגע יש בו מידה לא רעה של שיתוף פעולה עם צה"ל – יפנה את הקנים שלו נגדנו. האם ישראל לוקחת בחשבון את הסיכון הזה?
בשורה התחתונה, תוכנית האמירויות מייצגת חשיבה אחרת, מחוץ לקופסה. אחרי שנים של הליכה במדבר היא זוכה לתשומת לב רבה יותר. הסיכויים כנגד הסיכונים בתוכנית גדולים, וערובות להצלחה אין. השאלה היא אם קיימים במערכת הישראלית התנאים הדרושים לייצר הצלחה לתוכנית האמירויות.