האב עלה מאיראן, הבן חילץ לכודים

לוחם פיקוד העורף מאור בן־אשר חילץ הרוגים ולכודים בזירות ההרס של מבצע "עם כלביא": "הרמתי על הידיים סבתא בת שמונים חולת סרטן. המילים שלה נתנו לי את הכוח להמשיך והוכיחו לי עד כמה התפקיד שלי חשוב"

מאור בן ישי ואביו הפרסי
צולם בשכונת  מליבו ב נס ציונה | יוסי אלוני

מאור בן ישי ואביו הפרסי צולם בשכונת מליבו ב נס ציונה | צילום: יוסי אלוני

תוכן השמע עדיין בהכנה...

"התכוננו להרס, אבל הייתי תמיד ספקני", מספר מאור בן־אשר, לוחם יחידת החילוץ "כוח אלפא" של פיקוד העורף, על עבודתו ב־12 ימי המלחמה עם איראן. "רק כשאתה מגיע לזירה אתה יכול להבין מה היקף הנזק, מה המשמעות של התפוצצות טיל. מכוניות הרוסות, בניינים שהפכו לאבק, ארונות שנעקרו מהמקום".

הרגעים הכי קשים, לדבריו, זכורים לו מיד אחרי הנפילה: "צרחות של השכנים, זעקות אימים, אנשים עם עיניים פעורות מפחד ומחרדה, שלא מוצאים את עצמם ולא מצליחים לתפקד. ראיתי נשים מבוגרות שלא יכלו ללכת ואתה צריך לסחוב אותן על הידיים. אפילו כשעפו מעליי כטב"מים מלבנון לא ראיתי כזה פחד. הנפילות האלו היו משהו אחר".

בן־אשר (32) הוא תושב קיבוץ שמיר הסמוך לגבול לבנון, אך נמצא מעבר לקו הפינוי. בזמן המתיחות בצפון, בטרם התמרון, הוא היה חבר כיתת כוננות בקיבוצו במשך שנה כמעט. את השבועיים של המלחמה העביר במרכז, במטרה להיות בין הראשונים בזירות ההרס הזקוקות לחילוץ.

הכי מעניין

"חוויתי שנה וחצי לא פשוטות", הוא מספר, "הקיבוץ שלנו נמצא 500 מטר מקו הפינוי, והירי היה נרחב וקרוב. הרגשנו אותו מאוד, פיצוצים בכל יום. תקופה קשוחה, אבל היא עברה. כרגע אני נשאר במרכז. הייתה לי אפשרות לחזור הביתה, אבל העדפתי להעביר את התקופה כאן, קרוב לאזור האחריות של יחידת החילוץ שלנו, בדקת קריאה. עדיף קודם כול שיצאו הביתה הנשואים ואלו שיש להם ילדים".

מאור בן ישי ואביו הפרסי, צולם בשכונת  מליבו ב נס ציונה | יוסי אלוני

מאור בן ישי ואביו הפרסי, צולם בשכונת מליבו ב נס ציונה | צילום: יוסי אלוני

הוא היה בין הראשונים להגיע לזירת ההרס בפתח־תקווה, שנהרגו בה ארבעה בני אדם ורבים נפצעו. "הייתי בין מי ששלפו את ההרוגים בין ההריסות", מעיד בן־אשר, "ודבר ראשון חשבתי על המשפחה שלי. לא יכולתי לא לחשוב מה היה קורה אם זה היה בבית שלי. לראות ממ"ד שהפך לאבק, ונשארו ממנו רק ברזלים חשופים, תקרה שהפכה לרצפה - זה לא נתפס.

"חשוב לי להבהיר שזה היה מקרה נדיר. יצא לי גם לראות בניין בן עשרים קומות שספג פגיעה ישירה, כל הדירות הרוסות לגמרי, אבל כשפתחנו את הממ"ד גילינו שהוא נשאר כמו אי של שפיות בתוך הכאוס. מי שהיו בו ניצלו. אז זה עדיין המרחב הכי מוגן שאפשר להיות בו בזמן ירי טילים. אבל תארי לך אדם שיוצא מהמרחב המוגן ולא מצליח לזהות את הבית שלו... לא האמנתי שזה יכול לקרות".

האחריות לנזקי הטילים מוטלת על המשטר האסלאמי באיראן, ארץ מולדתו של אביו של מאור, שם־טוב בן־אשר. שם־טוב עלה ארצה זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים: אביו של שם־טוב בן ה־13, שהיה מורה לתנ"ך ועברית וציוני נלהב, הרגיש שהוא מוכרח לעלות ארצה. כך, למרות היחסים הטובים עם השכנים, הם השאירו הכול מאחור. "ברגע שפרצה המלחמה, אבא שלי זכרו לברכה אמר 'אני חייב לעלות לארץ ישראל, חייב לתרום את חלקי במלחמה'. הוא היה ציוני ברמ"ח איבריו", מספר שם־טוב (66), כיום תושב ראשון־לציון, "הוא מכר את החנות והבית לאחיו, ובתוך חודשיים מצאנו את עצמנו בישראל".

שם־טוב התרגל מהר לחיים בארץ, למד בבית ספר מקצועי ליד באר־יעקב והתגייס לחיל האוויר. גם הוא ואחיו וגם ילדיו הלכו בדרכו של הסבא, והקדישו את זמנם לשירות המדינה.

"לא שמענו על חומייני"

למרות המלחמה עם המשטר השיעי, שם־טוב עדיין נזכר בחיוך בילדותו באיראן השופעת נופים, ריחות וטעמים. "איראן היא ארץ יפה מאוד, בנופים שלה אפשר לראות את כל עונות השנה", הוא אומר, "אני מתגעגע לאוכל, לריחות, לפשטות ולמשפחה. כשהיינו באיראן המשפחה הייתה מלוכדת, היום אנחנו מפוזרים. חלק השתקעו בארה"ב וחלק בישראל. אני רוצה מאוד לחזור לטייל שם, לחקור את השורשים, לראות שוב את הבית שלנו ואת בית הכנסת. אולי זה יהיה אפשרי".

"עשרים שנה אני חולם לראות היכן נולדו ההורים שלי", מוסיף מאור, "אני רוצה לראות את כל הסיפורים והחוויות קמים לתחייה. המצב עכשיו כואב לי מאוד, כל המלחמה, ובגלל הפוליטיקה גם האזרחים סובלים".

"אני מצר מאוד על המלחמה", מסכים אביו, "כואב הלב שאיראן לוקחת את כל הכסף שלה ומעבירה אותו לטרור במקום לדאוג לאזרחים שלה. איראן יכלה להיות מדינה משגשגת ויפה, אבל היום אין לאנשים אוכל, בקושי משכורת חודשית. הרסו להם את החיים".

איך היו היחסים ביניכם לבין השכנים באיראן?

"היו אנשים שחיינו בשכנות טובה איתם, לפחות למראית עין, מוסלמים ונוצרים. היו לנו שני בתי כנסת קרובים יחסית לבית. אבל עדיין היו 'צוררים', שכינו אותנו 'ג'הוד' - מילת גנאי ליהודי. אבל לא חווינו אלימות או פוגרומים. לישראל עלינו כמו שנוסעים לחופשה. לא ברחנו. היה אז מלך, לא שמענו על רוחאללה חומייני".

מאור מספר שבעבודת שורשים שעשה, סבתו הראתה לו את תמונותיה עם השכנים: צילום שלה עוטה חיג'אב בחתונה של השכנים המוסלמים, או תמונה שלה עם השכנים הנוצרים החוגגים את חג המולד. "היא סיפרה שהיחסים בין הדתות היו טובים", אומר מאור, "לא הייתה איבה, הייתה חברות. גם כיום באיראן יש שיעור לא מבוטל של תומכי ישראל".

לדעתכם יש סיכוי שהאיראנים ינסו להחליף את השלטון בזכות התקיפות של ישראל?

"קשה להגיד", עונה שם־טוב, "יש שם אוהדי ישראל, אבל יש גם מוסלמים קיצונים שעדיין רוצים בהשמדתנו. זה אפשרי. בימי השאה היו לנו קשרים טכנולוגיים עם איראן בבניין ובחקלאות, וגם קשרים צבאיים. הבעיות התחילו כשהתחלף השלטון".

מאור, שהיה לוחם סדיר בחטיבת כפיר, משרת רק שנה במילואים בפיקוד העורף. "לא היה לי ניסיון בחילוץ", הוא מספר על תחילת המלחמה עם איראן, "פתאום הבנתי שעכשיו קורה באמת מה שהתאמנו עליו כל הזמן הזה".

איך מצליחים להמשיך לזירה הבאה, יום אחרי יום?

"חייבים לנתק את הרגש. יש משימה שצריך לבצע על הצד הטוב ביותר, גם אם זה קשה או מורכב. אתה חייב לאסוף את עצמך ולעשות מה שצריך. תמיד הקפדתי על מסך רגשי, חוץ מפעם אחת: נכנסנו לדירה בקומה השביעית שמשפחה שלמה נלכדה בה, כולל סבתא בת שמונים בערך. הרמתי אותה על הידיים, וזה היה קשה מאוד, גם פיזית וגם נפשית. ירדתי איתה בחדר מדרגות חשוך, הרוס, מים מטפטפים מהתקרה ויש אזעקה מחרישת אוזניים. דיברתי אליה, שלא תפחד, הסברתי שאנחנו מיד נגיע למטה, והיא ענתה לי: 'אתה כמו הנכד שלי, השם יברך אותך'. היא סיפרה לי שהיא חולת סרטן. דווקא במקרה הזה המילים שלה נתנו לי את הכוח להמשיך, והוכיחו לי עד כמה התפקיד שלי חשוב. אתה נמצא שם בשביל אנשים ברגעים הכי קשים שלהם, כשהם צריכים מישהו שינווט. זו זכות".

שם טוב מסכם: "איראן היא אומנם המולדת שלי, אבל אין כמו ישראל, המקום של היהודים. אני חושב שהתוצאה האידיאלית של המלחמה הזאת היא שהמדינות, גם האויבות, יפנימו שמדינת ישראל אינה הפקר. ידנו על העליונה. אף אחד לא יזרוק אותנו לים. יש לנו צבא וחיילים, יש לנו כוח. בכל פעם שמישהו קם עלינו - יכולנו לו. נכון שפגעו בנפש שלנו עוד בשמחת תורה, אבל אני מקווה שבהמשך הם יפנימו שיש מקום ששמו מדינת ישראל".