"שינוי בזווית קטנה, והטיל היה נוחת בדירה שלנו"

זר לו היה נקלע השבוע למלון "הרודס" בהרצליה, לא היה שם לב שלא מדובר במלון רגיל. אבל מבט לעומק היה מגלה שמשהו כאן שונה, שכן הנופשים אינם נהנים מחופשת קיץ מצויה. אולי זו כמות הילדים הגדולה בשבוע שבו עדיין לומדים בבתי הספר, אולי הפנים ההמומות של המבוגרים והמרפסות העמוסות במתלי כביסה – מראה שאינו אופייני לחופשה מפנקת רגילה. אולי אלה גם ערמות מוצרי הניקיון והטואלטיקה שנתרמו למקום.

ביום שני שעבר הפך המלון לביתן של 125 משפחות שפונו מבניין שנפגע מנפילת טיל בשכונת נווה־גן בפתח־תקווה. ארבעה בניינים נפגעו בפיצוץ, וארבעה דיירים קיפחו את חייהם. מאז הם כאן, מנסים לשקם את מה שנהרס.

אסף וולשטיין, מנהל פיתוח בחברת הייטק ואשתו ד"ר מוריה זלצר־וולשטין, מנהלת הסברה ודיגיטל בארגון צהר ומומחית לרשתות חברתיות, שוהים במלון עם ארבעת ילדיהם. בלילה שבו עולמם המוכר קרס הם שהו יחד בממ"ד. מוריה עוד הספיקה לומר את "שירת הים", כפי שנהגה בכל פעם שנשמעה אזעקה: "כשם שהשם קרע לנו את הים ועשה נס גדול, כך אני מזכירה לקדוש ברוך הוא שאנחנו יודעים שהכול בידיים שלו, ומתפללים שלא יקרה לנו כלום".

שניות לאחר סגירת הדלת החלו קולות הנפץ. השלישי היה קרוב במיוחד – בני הזוג הרגישו את ההדף העצום והבינו שהבית נפגע. החשמל נפל, הם נותרו בעלטה, החלו להריח ריח של שרפה והבינו שעליהם להימלט מהבית. לדברי אסף, "מיד הבנתי שקרה משהו חריג ושיש חשש לחיינו. בשלב הראשון לא ידענו מה לעשות, כי הרי אי אפשר לתכנן דבר כזה. אבל התעשתנו, והחלטנו לחלץ את עצמנו לפני שתפרוץ שרפה".

מכיוון שגרו בקומה הראשונה, הצליחו בני המשפחה להימלט במהירות. כשיצאו החוצה ראו דירה בבניין הסמוך עולה באש. מוריה החלה להתקשר לכל מי שהכירה בבניין שנשרף, כדי לזרז אותם לצאת. בני המשפחה לקחו עימם את מפתחות הרכב, אך כשירדו למטה גילו שהרכב התפוצץ מההדף.

הדבר הראשון שהבינו שעליהם לעשות הוא לשדר חוסן, בעיקר למען ילדיהם. מוריה סיפרה כי "המראות היו מזעזעים – כל הרחבה הייתה מלאה בזכוכיות, הבניין הסמוך עלה באש, והילדים ראו את זה וידעו שהחברים שלהם מתגוררים שם". רק למחרת הרשתה לעצמה מוריה להתפרק: "הגוף הגיב לבד להלם".

באופן מהיר יחסית היא חזרה לעצמה, והקימה עם אסף חמ"ל משפחתי. הוא היה אחראי על השמאים, אנשי השיפוץ והביטוח, והיא על הילדים, הטפסים ועל מה שצריך לדאוג מול נציגי העירייה במלון.

מציאות לא חדשה

הביקור הראשון של אסף בדירה ההרוסה גילה את היקף ההרס – קירות סדוקים, החלונות והאלומיניום התפוצצו, הדלתות נשברו, המזגן ותקרת הגבס נפלה. הכול היה מרוסק. "אנחנו אנשי בית, אוהבים להיות שם – ופתאום הכול נהרס", סיפר אסף בשיברון לב. אבל למרות הקושי, בני הזוג מקבלים את הדברים ברוח טובה. "כבר בממ"ד הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו: 'אוקיי, זה כנראה אצלנו – אבל אנחנו שלמים, ברוך השם, וזה מה שחשוב'".

אולי מה שעזר לכך הוא העובדה שמוריה גדלה בקריית־שמונה, והכירה כבר את ירי הקטיושות לעיר. גם המציאות החדשה שלה במלון לא זרה לה: הוריה פונו אחרי מתקפת חמאס בשמחת תורה מקריית־שמונה לבת־ים. "אין לי צלקות מילדותי", היא אמרה, "אבל אני נבהלת מרעשים חזקים, ועד היום אני חרדה להישאר לבד. כנראה זה נובע מהמתח של הילדות עם חשש מתמיד לחדירת מחבלים. אבל למרות זאת הייתה לי ילדות שמחה ויפה מאוד, בזכות ההורים שלי. עכשיו אני חוששת שהילדים שלנו יושפעו ממה שחוו, לכן חשוב לנו לטפל בזה בכלים הנכונים, ולא להלחיץ אותם. אני רוצה לתפקד כמו ההורים שלי, בזמנו".

כשהגיעה המשפחה למלון, הדבר הראשון שביקשה לברר הוא היכן נמצאים המרחבים המוגנים: "כולם פה בטראומה, רצים מיד עם קבלת ההתראה, סוגרים את הדלת היטב. אנחנו בחרדה, מדמיינים לאן ואיך להימלט אם יקרה משהו", אמרה מוריה.

לבני הזוג יש ארבעה ילדים. שני הגדולים, האחת סטודנטית והשני מפקד צוות בצבא, אינם נמצאים איתם בשגרה. שני הצעירים שוהים איתם במלון, ומנסים לנהל חיי שגרה. לפי ההערכות, הם צפויים להישאר במלון 3־6 חודשים, בהתאם לקצב השיפוץ של ביתם.

בינתיים עוטפים אותם באהבה חברים ואנשים טובים אחרים. "הייתה כאן כמות מטורפת של עוגות בשבת. תוך כדי ירי טילים מישהי הביאה לכאן תרופות, ואנשים רבים מנסים לעזור. זה לא מובן מאליו שאנשים עושים את זה במצב כזה", אמרה מוריה.

לדבריה, אחד הדברים שהם מודים לו הוא הנס הגדול שקרה להם. "שינוי בזווית קטנה, והטיל היה נוחת בדירה שלנו. ראינו מה קרה בדירה ממול. ארבעה אנשים נהרגו באירוע הזה, ואנחנו כואבים את מותם. הכול מגיע משמיים, ואנחנו מרגישים צורך להודות על כל מה שיש לנו. נשארנו בחיים".

כמו סרט הוליוודי

משפחת בלומנר, שמתגוררת בבניין שבו גרים מוריה ואסף, הפכה בעל כורחה לדיירת במלון גם היא - ההורים, דנה וגיל, ושלושת ילדיהם.

גיל סיפר: "כששמענו את הפיצוץ, הבנו שזה כנראה קרה בבניין שלנו או ממש קרוב. הילדים נלחצו מאוד, וניסינו להיות חזקים בשבילם – אבל בפנים גם אנחנו נקרענו. קראתי תהלים וניסיתי לשדר חוסן".

אחד הדברים הראשונים שדנה עשתה היה לבדוק מה שלום השכנים. "יש שכן קשיש שגר לבדו", היא מוסיפה, "דפקנו על הדלת זמן רב עד שפתח. גם השכנים שמתגוררים מולנו מבוגרים. היא פתחה את הדלת ומיד התחילה לבכות, חיבקתי אותה והרגעתי אותה".

עשר דקות אחרי פגיעת הטיל כבר הגיעו המחלצים. "ירדנו למטה וראינו סרט הוליוודי", נזכר גיל, "אנשים רצים, כבאים ושוטרים. זה הלם". דנה מציינת כי "מהרגע הראשון, עוד בדירה, כשהגיעו המחלצים הרגשנו מוקפים בתמיכה ועזרה. כולם רק רצו לסייע".

אבל המראות השפיעו גם על בני הזוג. גיל סיפר כי "ביומיים הראשונים הייתי שרוי בהלם קרב". לדבריו, "פחדתי לשמוע שוב אזעקה, וגם מהתגובה של הילדים. אבל למדתי שבתקופה הזאת חייבים להיות כמו זיקית, להשתלב ככל האפשר עם מהלך העניינים". הוא הוסיף כי "כאדם מאמין עלו בי שאלות והתלבטויות, אבל בסופו של דבר יצאתי מחוזק. אני מאמין שזה משהו שהיה כתוב בתסריט שם למעלה". דנה, מנגד, אמרה כי כמשפחה מעורבת, "אני יותר חילונית – ודווקא יצאתי מהדירה שלנו עם יותר אמונה. אני מרגישה שמורה וחזקה".

הילדים מגיבים כל אחד בדרכו. ינאי בן השש, למשל, נהנה מכך שחבריו לגן שוהים במלון. רוני מנסה להעסיק את עצמה, ועמית מתקשה למצוא את דרכו במלון, ובחר להתארח אצל קרובי משפחה. אחד הטרדות שמעסיקות את בני הזוג הוא היעדרה של מסגרת חינוכית, והם מקווים שבקרוב גם בעיה זו תיפתר.

כמו חבריהם, גם בני הזוג בלומנר נחשפו לצד היפה של הערבות ההדדית הישראלית בשהות במלון. דנה ציינה כי "גילינו הרבה ערבות הדדית וחסד, אתה לומד להיעזר וגם לעזור. יש כאן אנשים מבוגרים, ואין להם מושג איך לקבל הצעות מחיר לשיפוץ או איך לטפל בטפסים, ומתנדבים באים לעזור להם. במלון כל אחד מנסה לתמוך באחר, ואישית מצאתי שזה גם מסייע לי להיות בעשייה ולתת מעצמי לאחרים. זה הטוב האמיתי שיצא מזה. נכפה עלינו להתעסק בחסד, בעשייה. אומנם יש קושי והלם, אבל בסוף אני מקווה שנוכל להביט לאחור ולצחוק על התקופה הזאת".

ואכן, מומחים מציינים כי הישראלים מצטיינים בתקופה הזאת ב"חוסן". "רגע אחרי ההכרזה על הפסקת האש וסיום המלחמה, בתי הקפה ברחבי הארץ שקקו חיים. עשרות משפחות יצאו לאכול גלידה ולטייל בפארקים, לשתות קפה ולפגוש חברים", ציינה נורית דאבוש, ראש ההתמחות בניהול החוסן בקריה האקדמית אונו.

לדבריה, "אין תמונה חזקה מזו לתאר את החוסן הלאומי של מדינת ישראל. החוסן הזה כולל גם את הממד האישי – העוצמה הפנימית של האדם, והאמונה שלמרות הקשיים נצליח לעבור את זה. כך, העשייה מחזקת את העוצמה הפנימית, והאפשרות לסייע לאחר מעניקה תחושת ביטחון פנימית. בנוסף יש גם מעגל של חוסן קהילתי, קבוצת השייכות שלנו, שיש לה תפקיד משמעותי ביכולתנו להיות אופטימיים. תחושת השייכות, למשל, מעניקה לילדים אפשרות לשיח עם ילדים אחרים במצבם".

לבסוף, ישנו גם מעגל שלישי של חוסן כחברה. דאבוש ציינה כי "כל מי שעסקו בבניית החוסן בשגרה הצליחה ליצור תפקודיות גם בימי המלחמה. הרשויות המקומיות, למשל, התכוננו היטב וביצעו את הדרוש במהירות, על בסיס האמון שהצליחו לבנות עם האזרחים בשגרה".