שימו לב למילואימניקים. שימו לב לרבבות שקיבלו צו בבוקר יום שישי שעבר, עזבו את ההכנות לשבת, נתנו עוד חיבוק מהיר לאבא ולאמא, לאישה או לבעל, לילדים, ויצאו. לא שאלו שאלות, לא מחו ולא זעמו, אלא קמו ויצאו. חלקם בפעם הרביעית, אחרים בפעם החמישית או השישית. רבים מהם שבו רק לפני חודשיים או שלושה הביתה משירות מילואים ממושך, והנה הם נקראים לדגל, ומתייצבים.

הסתכלו סביבכם ותראו אותם, וגם את בנות הזוג ובני הזוג שכבר שכחו כיצד נראית שגרת בית, ושוב צריכים להיות גם אבא וגם אמא, להחזיק לבד בית, משפחה, עבודה וכל שאר מטלות החיים. תראו את הילדים שלא מפסיקים להתגעגע, שכבר הבינו שלא כולם כמוהם ובכל זאת הם ממשיכים לשאת את המשא. ראו אותם והושיטו להם יד.

מדינת ישראל עושה לא מעט למען המילואימניקים, בכסף ובשווה כסף, ויכולה לעשות יותר. למען האמת ראוי שתעשה יותר, בעיקר בכל מה שקשור למעטפת התעסוקתית. אבל יש דברים שגם המדינה הטובה ביותר לא יכולה לעשות, עם כל הרצון הטוב של מנהיגות ראויה ופקידות מסורה ואיכותית. מדינה לא יכולה לתת מילה טובה, חיבוק, עזרה קטנה כשצריך או מחווה של יחס מחמם לב. מדינה לא יכולה לשאול אם צריך עזרה בקניות, או לקחת את הילדים ולתת לאמא שלהם שעתיים־שלוש של התאווררות. היחידים שיכולים לשאת את המשא הזה על הכתפיים הם החברים, השכנים, המעסיקים והעמיתים, קרובי המשפחה וכל מי שמבין את גודל השעה. מי שמקבל באופן ישיר צו 8 הם המילואימניקים, אך הצו הזה לא מופנה רק אליהם. החברה כולה צריכה להתנהג כאילו היא קיבלה צו 8.

זה לא קל. אחרי לילות של אזעקות, קל להתמקד בבית ובמשפחה. המלחמה הפכה את החיים של כולם ליותר מורכבים, ואין מי שהמצב הביטחוני לא מזמן לו אתגרים. לרובנו יש ילדים בבית, חסרי תעסוקה, משועממים, מטפסים על קירות. רובנו צריכים לתמרן בין העבודה ובין הבית והמשפחה בתנאים לא פשוטים. החברה הישראלית שחוקה אחרי יותר משנה וחצי של מלחמה. הפכנו קצת קהים לסביבתנו, אולי גם לעצמנו. אבל אי אפשר להתמיד בכהות החושים הזאת, היא מסוכנת לנו.

אם לא נדע לתת כתף לא יהיה מי שיצא להילחם ביום הפקודה הבא; לא מחוסר רצון אלא מאי יכולת. המשא כבד. מי שמכיר את במצב ביחידות המילואים יודע עד כמה. הקושי מצטבר, וחיילי מילואים פשוט אינם מסוגלים להמשיך. הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד עבודה או לתת לזוגיות להתפורר. הם ובני משפחותיהם לא עומדים בעומס הנפשי, הרגשי והמעשי. למרבה השמחה, זהו מיעוט. הרוב הגדול נשחק אבל ממשיך לשאת את האלונקה. אלא שבלי הגב של כולנו זה לא יוכל להימשך עוד זמן רב. אורך הנשימה של החזית הוא כאורך הנשימה של העורף. ומי שיכולים להאריך אותו הם רק אנחנו, כל אחד מאיתנו, ולא אף אחד אחר.

סוכני ייאוש

ישראלים רבים מכל הקשת הפוליטית מתגייסים למאמץ המלחמתי, אך יש מי שמעדיפים לעמוד מן הצד, לזרוע ייאוש, לטפטף תבהלה ולהפיץ מורך לב בפרשנויות מלומדות על חוסר התוחלת במלחמה ועל הסכנות הנוראות הנשקפות ממנה. חלקם עושים זאת ברשתות החברתיות, ואחרים מנצלים לשם כך את הבמה שניתנה להם בכלי התקשורת. את פיהם אסור לסתום. אבל לצד ההגנה על חופש הביטוי, חשוב למחות נגדם ולהזכיר לכולנו שסוכני הייאוש הללו לא רק מחלישים אותנו, הם גם מחזקים את האויב. הם מעניקים לו כוח ומוסיפים לו אמונה שיוכל לנו. בכל דור ודור היו בנו יראים ורכי לבב, אך עם חפץ חיים יודע לומר להם: היכבדו ושבו בביתכם ואל תמסו את לבב אחיכם כלבבכם.