לראשונה: חברת "שטיבל" תייצר סולת "כשרה וטהורה למקדש"

בחברת טחנות הקמח זיהו לאחרונה התעניינות בסוג הסולת המסוים הדרוש לצורך המנחות במקדש - ויחלו בייצורו מהשנה הבאה

צביה סביר מכפר זיתים שבגליל התחתון עוסקת כבר שנים בפענוח אופן ההכנה המדויק של המנחות במקדש. חלות שתי הלחם עלו לאחרונה לכותרות בעקבות הנפתן בשטח עזרת המקדש בהר הבית בחג השבועות, אולם סביר עוסקת בתחום הזה כבר שנים ארוכות לצד עוד כמה דמויות בודדות שלהוטות לעניין.

במסגרת מאמציה לשחזור אופן הכנת הסולת הדרושה למנחות, עומדת סביר זה שנים בקשר עם ראשי חברת טחנות הקמח "שטיבל". המגעים בין הצדדים הללו הביאו לקבלת החלטה בחברה בשנת 2019 לרכוש ציוד שיאפשר הכנת סולת כשרה וטהורה למזבח, סולת בתהליך יבש, אם כי בפועל הדבר לא נוסה עד לחודש האחרון.

בדרך כלל עוברת החיטה לפני טחינתה תהליך הלחה, אולם פעולה כזו מגדירה את הסולת מבחינה הלכתית כ"מוכשרת לקבל טומאה", ואילו לצורך מנחות המקדש נדרש דווקא תהליך יבש. מבחינה מקצועית הדבר מסבך את מהלך העניינים והופך את הפקת הסולת למורכבת יותר, אולם בשטיבל זרמו עם "שגעונותיה" של סביר והקימו כאמור קו ייצור שמאפשר גם הפקת סולת "יבשה".

בדרך כלל מייצרים סולת רק מ-3-5% מכלל הגרעין, אחרת הדבר עלול לפגוע באיכות שאר הקמח המופק מהחיטה. העובדה הזו, כמו גם חוסר הוודאות הכללי בנוגע לתהליך הפקה שטרם נוסה עד כה כראוי – גורם לכך שכדי להפיק את עשרת הקילוגרמים לצורך התרגול השנתי של שתי הלחם שמקיימים ארגוני המקדש, נדרש לא פחות מחצי טון חיטה. בדרך לא דרך ובלא מעט מסירות סביר אכן הצליחה להשיג השנה חצי טון חיטה אורגנית, ולהביא אותה לחברת שטיבל. מסיבות הלכתיות היה צריך לוודא שמדובר בחיטה שגדלה בארץ הקודש. בסופו של דבר נשלחה כנראה ברכה משמיים, ומחצי טון החיטה שסיפקה סביר הופקו ארבעים קילוגרמים של סולת. סביר סיפרה על כך בהרצאות שהעבירה – ובמהרה הוצפה שטיבל בפניות רבות של גורמים נוספים שהביעו עניין בסולת ארץ ישראלית שכשרה למנחות ולשתי הלחם.

בשטיבל הסיקו מכך שקיים ביקוש לסולת המיוחדת הזו, ובישרו כעת לסביר שלאור ההתעניינות הגדולה קיבלו החלטה לפתוח קו ייצור כזה. החל מסביבות סיוון תשפ"ו, בעוד שנה מהיום, תספק שטיבל מוצרי מדף של סולת ארץ-ישראלית מהתבואה של השנה החדשה, כשרה למנחות ולשתי הלחם. במהלך השנה הקרובה יבחנו בשטיבל את המכשור הנדרש כדי להעלות את איכות החיטה הזו המופקת כאמור בהליך יבש. "חיטה חדשה תופחת פחות טוב", מנמקת סביר את המורכבות בדרישה ההלכתית שמנחת הביכורים תוכן דווקא מהתבואה החדשה. "לא סתם כך כל הטחנות מיישנות את החיטה קודם לטחינה במשך שלושה חודשים. ובכל זאת בשטיבל התגמשו בעניין הזה. אנשי שטיבל הם אידיאליסטים גדולים ומכיוון שהם התרשמו שקיים שוק לדבר הזה, הם יספקו מלאי מצומצם – אולם כזה שבמידת הצורך יספיק למלוא התצרוכת השנתית של הסולת הדרושה למזבח שבמקדש, ותחשב טהורה".

דוד פרידמן (פרידי), מנהל מחקר ופיתוח בטחנות הקמח שטיבל, איננו חובש כיפה ובכל זאת מעורה היטב בהיבטים ההלכתיים של מנחות המקדש. ספק אם בבתי המדרש השונים מעורים כמותו בפרטים ההלכתיים הקטנים הנוגעים לטהרת וכשרות המנחות. פרידי מסביר לקונית ש"הרעיון קיים, נבדק, צריך להשתפר, כאשר העיקרון הוא סולת שמבוססת על חיטה מקומית מסוימת, שנטחנת ומופקת בתהליך יבש לחלוטין".

יש בכלל ביקוש למוצר כזה?

"אני לא יודע. אנחנו עוסקים בדברים מתוך אמונה ושליחות מקצועית. אנחנו לא מגיבים לביקוש לדברים שאינם, אלא יוצרים את הדברים המקצועיים שביכולתנו – ויוצרים לזה את הביקוש. זה מוצר שייצרו לפני אלפיים שנה. בטכנולוגיות שקיימות היום אנחנו מנסים לחקות מוצר שהיה קיים אז והרבה מאוד ממקורותינו עוסקים בו".

אתם לאו דווקא דתיים, אז מה מביא אתכם לעשות צעד כזה בתחום שאפילו בשיח הדתי לא עוסקים בו כמעט?

"ארון הספרים היהודי איננו שייך לחלק מסוים בעם ישראל, למרות שיש המנסים להתגדר בבעלות עליו".

אשאל אחרת: מה מביא חברה עסקית להשקיע במוצר שבמשך אלפיים שנה לא היה לו ביקוש?

"אנחנו חברה עסקית משפחתית שקיימת כבר מעל תשעים שנה ועוסקת בחזון. החברה מטפחת זן חיטה ישראלי. חלק מהישיבה בארץ ישראל הוא גם לטעת, לגדל שדה ולבנות בית. שטיבל מצאה לפני שנים זן חיטה ישראלי בעל תכונות טובות מאוד, והיא דואגת לזרוע אותו, ליצור ממנו קמח ייחודי מחיטה ישראלית שגדלה בשדות עידית בארץ ישראל ומשווקת אותו כמוצר".

סולת כשרה למקדש זה מוצר שמשתלם כלכלית?

"לא. אבל אנחנו חברה משפחתית שיש לה גם תפיסת עולם, ואני מאמין שלאורך זמן זה יהיה כלכלי. חברות עסקיות ציבוריות חיות ממאזן למאזן. לחברות משפחתיות שפועלות כבר דור רביעי, יש יותר אורך רוח לפתח מוצר גם בלי תוצאות כלכליות מיידיות. צריך לתכנן לטווח ארוך, כי אם לא תתכנן לטווח ארוך לא תגיע לשם. אנחנו צריכים להיות קשורים לשורשים שלנו במקום. אנחנו רואים אצל הגויים את המקום המיוחד שיש למה שגדל אצלם, בארצם ובאזור שלהם.

"לעניין הסולת המסוימת הזו, אנחנו כרגע במערכת של ניסויים. אם רוצים להפיק אותה בסמוך לחג השבועות כך שתוכל לשמש לשתי הלחם או למנחת הסולת, קיימת בעיה של מועד הקציר, כי החיטה הטובה היא חיטה אפילה יחסית, חיטה שמבשילה מאוחר. ומכיוון שזה מוצר שצריך להיות מטופל במיוחד, כי באותה תקופה החיטה הכללית של ארץ ישראל עוד לא מעושרת ואנחנו רוצים שהדבר הזה יהיה כשר, צריך לטפל בכל הדבר הזה באופן נפרד ולייצר תהליך טכנולוגי שמאפשר זאת".

פרידי מבהיר שבעניין הזה אין לשטיבל מה להסתיר, כי בתחום שהיה שרוי במשך אלפיים שנים בתרדמת טרם התעוררה עד כה תחרות מקצועית. הוא גם מבהיר שאיננו מביע עמדה על חידוש המקדש כיום. "‫עסקתי הרבה בענייני לחם הפנים ‫והמחקר שלו", הוא מציין, "אבל לא מתוך כוונה להצטרף מחר ‫לבית גרמו". בית גרמו, יש להסביר למי שאיננו מעורה במקורות, היתה המשפחה הממונה על הכנת לחם הפנים ושאר המנחות. "זה חלק מהלימוד שלנו", מוסיף פרידי, "ואנחנו נשמח לשתף בו ‫גם את הציבור. מופיעים במקורות תיאורים מפורטים מאוד מי קנו את החיטה למקדש, היכן גידלו אותה, איך טחנו אותה ו‫כשהגזבר היה בא לקנות את הסולת, כיצד היה בודק אותה. בלוח זמנים שהצבנו לעצמנו, אני מניח ש‫לקראת פברואר הקרוב נסיים את הבדיקות שלנו בעניין הסולת המסוימת הדרושה למנחות ונהיה חכמים יותר ‫לקראת יבול החיטה ‫בשנה הבאה".