"נעבוד יום ולילה ונחזיר את הבית הזה. הוא יהיה הרבה יותר יפה"

יהודה, מה שלומך?

"התחושה היא כמו שמרגישים כשמאבדים הורים. אני יושב כאן, בכניסה לבניין של עלֶה, באוהל שאפשר לכנות אותו אוהל אבלים. הבית שלנו נהרס. 11 אלף מ"ר שבניתי במשך עשר שנים למאות ילדי עלה – נשארו מהם רק קירות, שגם אותם צריך לשפץ. כל הציוד, המערכות הדיגיטליות, המכשור הרפואי, המיטות הסיעודיות, מרפאות השיניים הייעודיות, הבריכות הטיפוליות – הכול נהרס. יש פה הרס של 25 מיליון שקל".

נשמע שזה היה בניין מיוחד. גם הארגון שלך מיוחד. אתה יכול לספר קצת על עלֶה?

"עמותת עלה, הרשת הלאומית לטיפול וקידום ילדים ואנשים עם מוגבלויות, הוקמה לפני 42 שנה. יש לנו רשת מעונות יום, גני ילדים שיקומיים, דיור לילדים נכים ועוד. אנחנו מטפלים בילדים עם רב־נכויות, פיגור בינוני וקשה, אנשים במצב סיעודי וסיעודי מורכב. הצעיר שלנו הוא בן חצי שנה, הבוגר שלנו הוא בן 63 שנים. הילד הכי צפוני שלי מגיע מחדרה, והוא ילד מונשם. הבניין הזה מטפל בכמעט 300 ילדים ואנשים. יש כאלה שנמצאים פה מהבוקר עד הערב, ויש שמגיעים אחר הצהריים עד עשר בלילה לטיפולים שיקומיים. לצד הילדים הקשים יש לנו ילדים על הרצף ובכל שנה אנחנו מצליחים להוציא כ־15־17 ילדים לחינוך משולב בקהילה".

רבים אחרים שמקימים עמותות וארגונים כמו שלך הגיעו לשליחות הזו מתוך חוויה אישית של התמודדות עם אתגרים כאלה אצלם במשפחה. אצלך הסיפור שונה.

"נכון. לי עצמי נולדו ברוך השם ילדים בריאים, ואני רוצה להודות בכל יום מחדש על מה שזכיתי לו. אבל לפני 42 שנה קיבלתי על עצמי שאני נכנס לתחום הזה. למרות זאת אני מרגיש כאילו התחלתי רק אתמול.

"עלה היא רשת, והמבנה הזה הוא הדגל שלנו. הבית הזה נבנה במשך עשר שנים מכספי מדינה ומתרומות של קרנות ותורמים, ועלָה עשרות מיליונים. התורמים רצו שלילדים האלה יהיה הכי טוב. המרכז שפעל כאן היה מפותח ברמה שאין דומה לה. אני לא מתרברב בזה, אני פשוט רוצה שלילדים האלה יהיה את הבית הכי יפה ושיקבלו את המעטפת הטיפולית שמגיעה להם, כי הם לא צריכים להיות שונים מאף אדם אחר. אדם שרוצה לשתות מחליט אם הוא רוצה מים, סודה או פטל. הילד הזה לא יכול להגיד מה הוא רוצה, אני צריך לנסות ולהבין מה הוא רוצה דרך העיניים שלו. מי יעשה את זה איתם מחר?".

אני רוצה לשאול אותך על ילדים נכים ועל בני משפחותיהם. כשהחל המבצע באיראן, נסגרו גם מוסדות החינוך המיוחד. מה עושות משפחות במצב הזה?

"זאת התמודדות. הצוות שלי בקשר עם ההורים. אנחנו מייחלים שהמלחמה תיגמר כי קשה למשפחות להתמודד עם הילדים האלה. אני חושב שאנחנו כאזרחים צריכים לארגן מעטפת מתנדבים לפחות בזמן מלחמה. אפילו הוצאה של ילד לשעתיים מהבית היא אתגר, ולא בטוח שפיקוד העורף מאשר, כי אם יש אזעקה במצב כזה, לא תמיד יש איך להתגונן.

"אני שולח עובדים לבתים של המשפחות ומקווה שיש בהם ממ"ד או מקלט. אני לא בטוח שאני עושה טוב, אבל אני לוקח את הסיכון בקטע הזה וה' ישמרנו. יכול להיות שמחר יעצרו אותי על זה, אבל אנחנו צריכים לעזור לאנשים. צריך לפקוח עיניים, הלא בקורונה אנשים מתו מבדידות.

"אנחנו נבחנים בערבות ההדדית, אם אכפת לנו מאנשים או לא. אני אומר לאנשים שאני במלחמה כל השנה, לא רק בחרבות ברזל או במערכה מול איראן. החזית שלי בסיוע למשפחות האלה היא יומיומית. מה התירוץ לא לעזור להם? מישהו יכול לדעת אם הילד שלו לא ילך מחר וקורקינט יפגע בו, או שהוא יצא לצימר ויטבע בבריכה ויישאר צמח? אחד משישה מהילדים בעלֶה הם נפגעי תאונות בית".

נראה שכל יום בלי מסגרת הוא התמודדות.

"נכון, עכשיו גם אין להם לאן לחזור. אני יושב פה באוהל ושובר את הראש איך לשקם את המקום, אבל גם תוהה מה אעשה מחר כשהילדים ידפקו בדלת וישאלו 'מה עושים?'. אחרי שאמצא פתרונות ואקבל אישור, אני רוצה לעבוד פה יום ולילה, מצאת שבת עד כניסת שבת – לבנות, להשמיש את המבנה, לרכוש את הציוד ולגייס מפעלים שייצרו לנו חלונות, דלתות, ארונות ומיטות טיפוליות. כל מיטה עולה 25 אלף שקלים. אני צריך הרבה מיטות לכל כיתה, הליכונים, מערכות מיזוג אוויר. אני צריך קמפיינר".

יש גם זווית אופטימית לכל מה שקרה פה?

"הטיל נפל בניין לידנו, בשלוש בלילה. זה היה בניין של בית ספר עירוני והוא נמחק. ההדף והרסיסים הגיעו אלינו, ובנס לא היה פה אף אחד. אבל אני לא יכול לחכות לעוד ניסים. לא ייפול עכשיו בניין חדש מהשמיים. בבניין הזה לא היו מספיק ממ"דים לילדים שאמורים להיכנס אליו בשכיבה. בנו פה ממ"דים בהיקף של מטר לאדם, אבל יש לי ילדים ששוכבים שצריכים שישה מטרים לאדם. המדינה לא חשבה על זה לפני עשר שנים, כשהתחלנו לבנות. בבניין החדש נבנה ממ"ד לפי שישה מטרים לאדם, כך שכל אחד יוכל להיכנס עם מיטה סיעודית".

שמעתי היום כמה מתושבי בני־ברק שסיפרו על התחושה כשנפל הטיל בעיר. היו כאלה שעמדו על הגג או ליד החלון, כדי לראות את היירוטים. הייתי בהלם, לא כך אמורים להתנהג בעת ירי טילים.

"אני לא רוצה לחנך אף אחד, אבל זהו חוסר אחריות. ההורים ומערכת החינוך צריכים לחזק את העניין מכל הזוויות. צריך להעניש אנשים שמזלזלים בהנחיות. אם בוחנים מה היה, רוב האנשים שנפגעו לא היו בממ"דים.

"היום בשמונה וחצי בבוקר הייתה אזעקה. הייתי בתפילת שחרית עם טלית ותפילין, באמצע שמונה עשרה. כולנו, כל מתפללי המניין, ירדנו למקלט. מי שלא עושה את זה הוא חסר אחריות כמו מי שמטייל על פסי רכבת ומנסה להתאבד. אני מסביר לילדיי שהוראות פיקוד העורף בקטע הזה הם כמו מצוות תפילין".

נימת הקול שלך כואבת, אתה נשמע לי שבור, אבל אדם שעובד על טיפול ושיקום של ילדים לא יכול להיות פסימי.

"אני שבור, אבל לא רצוץ. מפה תהיה תקומה. מחורבן צריך לצמוח ולהצמיח. אני תמיד אומר שעלֶה הם ראשי תיבות של 'עוד לא התחלנו'. זו מכה קלה בכנף, אולי כי אנחנו לא עושים מספיק למען הילדים. מפה נעלה. אני שולח חיזוק למשפחות. אנחנו נחזיר את הבית הזה ובטוח שהוא יהיה הרבה יותר יפה ממה שהוא היה".

מצב חירום הוא הזדמנות לפקוח עיניים למי שסביבנו, נכים או בודדים שזקוקים לעזרה. מכאן יכול לצמוח קשר של עשייה גם לימי שגרה.