1. "מבצע מוקד" שפתח את מלחמת ששת הימים נחשב עד היום לאחד מהמבצעים המזהירים של חילות האוויר בעולם. 197 מטוסי קרב ישראליים המריאו בבוקר 5 ביוני 1967 בכמה גלים, והשמידו את רוב מטוסי האויב בארבע מדינות – מצרים, ירדן, סוריה ועיראק. מבצע מוקד העניק לצה"ל מרחב אווירי פתוח לאורך הלחימה, ואפשר בכך ניצחון מהיר ומוחץ במלחמה כולה. במבצע הופלו 19 מטוסים – כ־10 אחוזים ממטוסינו לא שבו בשלום לבסיסם.

המלחמה נגד איראן שפרצה לפני שבוע היא מבצע מוקד על ספידים. אנחנו עדיין בתוך האירוע, כך שקשה לנו בכלל להתחיל לדמיין את גודלו, את משמעותו. העובדה שמטוסי חיל האוויר משייטים בין הים התיכון למשהד בגבולה המזרחי של איראן, משל יצאו למטס חגיגי ביום העצמאות, היא בלתי נתפסת. אסור להיות שאננים, וחזקה על טייסינו שאינם לוקים בשיכרון כוח בעודם מסיירים מעל שמי האויב המר ביותר של ישראל בעשרות השנים האחרונות. בכל מקרה, מכת הפתיחה המהממת של חיל האוויר הסתיימה באפס אבדות בנפש או במטוסים – עוד פלא גדול שאסור לנו לקחת אותו כמובן מאליו.

2. בבוקר יום שני (לקח לי זמן לעשות את החישוב. מי בכלל זוכר באיזה יום אנחנו) עמדתי ליד זירת נפילת הטיל האיראני בפתח־תקווה. דיברתי עם כמה וכמה תושבים ושמעתי לא מעט שיחות ביניהם. לא היה שם ייאוש, לא היה שם מרמור, לא טענות ולא תלונות. אבל אז חזרתי הביתה ונכנסתי לרשתות החברתיות. ושם, סיפור קצת אחר, עם לא מעט בכי ונהי. יודגש – אני לא מזלזל במי שמרגיש מצוקה אחרי חמישה או שישה ימי מלחמה; בטח לא במי שאין בביתו ממ"ד או שהוא מטופל בילדים קטנים, ובטח לא במי שמתמודד עם שילוב של השניים. ובכל זאת, קצת פרופורציות לא היו מזיקות.

ניסיתי לשאול את עצמי מה העניין. הרי ברור שזוהי מלחמת אין ברירה. כל ישראלי שפוי יודע שאיראן דהרה לפצצת גרעין, ושאין ממשלה שפויה שלא הייתה חייבת לצאת למלחמה הזו – אחרת הייתה מועלת בתפקידה. וזה בסדר לשנוא את נתניהו, אבל מדובר פה על חיינו באופן הכי פשוט. לא ייתכן, חשבתי, שהשנאה הזו לאיש אחד יכולה להסביר את השכנוע העמוק של אנשים מסוימים בכך שהמלחמה הזאת לא הייתה צריכה להתחיל בכלל או שהיא חייבת להיפסק ומיד, לפני שהמטרה מושגת.

מי שפקחה את עיניי היא דוקטורנטית למדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב, דריה שלייפר, שפרסמה השבוע את דעתה לגבי התופעה הזאת, שקיימת רק במה שמכונה "האינטליגנציה הישראלית". אמליץ לכם לקרוא אותה בעצמכם בפייסבוק, אבל בקיצור נמרץ היא מאפיינת את עקרונותיה התרבותיים ותכונותיה של הקבוצה הזו בכמה נקודות.

א': האדם החושב יצא מגבולות סמכות הא־ל, ולכן הוא לעולם לא יסמוך על מוסדות הסמכות ותמיד יערער על סביבתו.

ב': השמחה היא מפלטו של הטיפש. האדם החושב ידע לקלף את השמחה ולמצוא את יסודות הבעייתיות בקיום האנושי, מתוך ההבנה שמופעים של שמחה הם היעדר הבנה של האמת שנמצאת מתחת לפני השטח.

ג': יש לסייג כל צורה של אופטימיות. אופטימיות היא ההתחייבות לרמאות עצמית, מפני שהאמת תמיד תחשוף את הפגמים ואת שבריריות העתיד.

ד': הביטחון העצמי החברתי הוא הולכת שולל. האדם החושב יהיה בטוח בעצמו, אבל לא ייתן לעולם לחברה להיות בטוחה בעצמה, מפני שחברה שבטוחה בעצמה לא השכילה לערער את מוסדותיה.

ה': חיי האדם הם הדבר היחיד שיש לו משמעות של ממש, ולכן הקרבה עצמית למען הכלל היא הפקרת החיים בשמה של תעמולה סמכותנית.

שלייפר מסכמת: "על אף שהכלים שצורת החשיבה הזאת מעניקה הם חיוביים ואף הכרחיים לחברה חופשית, התוצאה שלה היא אוסף אנשים שנהנים מהרס עצמי באמצעות מסקנות ברורות וצפויות שסופן תמיד פירוק. אלו אנשים שמהללים את הציניות, הבוז והפסימיות; ועבורם, חברה שבה השמחה מסורסת, אי התפקוד הנפשי חוגג, והרעל החברתי הוא עובדה קיימת – היא חברה ביקורתית ומתקדמת".

כאמור, זה הסבר פוקח עיניים. באמת לא מדובר בשמאל וימין, אלא במערכת ליברלית־מערבית ראויה ומתאימה למדינות וחברות בתנאים מסוימים, שישראל פשוט לא נמצאת בהם. הצרימה הזאת חזקה מדי לאנשים הללו, והתוצאה היא זרם בלתי פוסק של קינה. מי שלא שייך לחבורה הזו מזהה שהיא תמהונית ומנותקת לחלוטין מהמציאות.

3. קשור מאוד לסעיף הקודם: השבוע הוכח יותר מתמיד שהמרכז הישראלי השפוי רחב הרבה יותר ממה שמשתקף בשנים האחרונות באדיבות התקשורת והרשתות. התייצבותה של האופוזיציה הציונית לצד הממשלה, הדברים הברורים של יאיר לפיד בנוגע לכך שהמלחמה הזאת היא מלחמת אין־ברירה, השידורים בערוצי הטלוויזיה המרכזיים – כולם הוכיחו שיש מכנה משותף ישראלי עמוק שאפשר וחובה לרוץ איתו קדימה לטובת המדינה, גם בשש אחרי המלחמה.

4. חיל האוויר, הממשלה, הטייסים, מערכות ההגנה האווירית, טראמפ – שמם של כל אלה נישא ברוממות פינו ובצדק. גם בנוגע למה שהיה וגם בנוגע למה שעתיד להיות, אסור לנו לשכוח לרגע אחד את מעורבותו הישירה ואחריותו הבלעדית של הקב"ה לניסים הגלויים שמרחשים כאן – ושם. ויהיה לנו טוב, ועוד יותר טוב, בעזרת ה'.