יש קווי דמיון למלחמת המפרץ, אבל התמונה הגדולה שונה בתכלית

הטילים של חמינאי החזירו את הבוגרים שבנו 35 שנה לאחור, לחדר האטום ולימים נטולי זום וכיפת ברזל. אז ישראל ישבה בשקט, היום אנחנו מובילים בנחישות ובתעוזה

תוכן השמע עדיין בהכנה...

עם כלביא: כיפת ברזל יירטה טילים שנורו מאיראן מעל תל אביב | EPA

עם כלביא: כיפת ברזל יירטה טילים שנורו מאיראן מעל תל אביב | צילום: EPA

בליל שבת שעברה, שנדמה שהייתה לפני כמה חודשים ולא לפני שישה ימים, חתכה האזעקה את סעודת השבת של עם ישראל. כשיצאנו מהממ"ד הביתי אל המנה העיקרית שהספיקה להתקרר, מצאנו את עצמנו מרביצים בילדים קצת היסטוריה, מחליקים לתוך קלישאת ה"תשמעו, היה פה שמח לפני שנולדתם". שעה בממ"ד זה רציני? אין לכם מושג מה עברנו כשהיינו ילדים... אולי בחסות דיבוק החברים המקלטי התעניינו החבר'ה ברצינות. וכך אימצנו את הזיכרון הנשכח ממלחמת המפרץ הראשונה.

סיפרנו להם על המסכות המזעזעות מגומי שחור שנאלצנו לשים על הפנים ולמתוח את הרצועות כדי שהן ישבו טוב. כשתיארתי את המסכות, שוב עלה בי הריח המגעיל בליווי בחילה קלה. סיפרתי איך נראינו מוזר, יושבים שעות, והדבר הזה על הפנים שלנו, חלקנו משקשקים מפחד בגלל האיומים (היה רק ערוץ אחד, ולא היו רשתות חברתיות, כך שהיה קשה לפוצץ את בועת ההפחדות הקולקטיבית, אף שגם אז היו בדיחות טובות). היו אז מי שהצליחו לשחק קלפים, לצייר או לבהות. אבל אין ספק שלו היית מכניס לחדר חייזר, הוא היה מרגיש די בנוח עם אנשים שנראים כמוהו.

החשש היה מנשק כימי, הסברנו לילדים, והממ"דים הומצאו רק בעקבות המלחמה ההיא. ההמלצה הייתה לשבת בחדר אטום, וכך עשינו. רגע, פעם היו חדרים אטומים בבתים? הם שאלו, ואנחנו הסתכלנו זה על זה, נאלצים להסביר שהאיטום כלל יריעת פלסטיק על החלון, מסקינטייפ מסביב וסמרטוט מתחת לדלת. פתאום זה נשמע טיפה מגוחך. באמת חשבנו שהאטימה הזאת תעזור נגד משהו?

הכי מעניין

אפרת קדרי

| צילום: אפרת קדרי

אבל לא שאלנו שאלות. כשהרדיו אותת "נחש צפע" ידענו שזה הזמן להיכנס לחדר האטום, כל המדינה ביחד. לא היו אזעקות מסוימות לצפון, לדרום או למרכז. אחרי שדובר צה"ל נחמן שי הופיע על המסך, וביקש מאיתנו לשתות מים כדי להירגע, היינו נכנסים להמתנה עמוקה. בתום רבע שעה, שעתיים או שעות, הוא היה משחרר את תושבי מדינת ישראל לחופשי לפי אזורים.

המדינה חולקה לשישה אזורים. אזור א', כמו הקבצה א', היה האזור המטווח ביותר – גוש דן וסביבתו. אזור ו' היה כל השטח האדיר של הנגב, לשם כמעט לא הגיעו טילים. רעננה, העיר שבה גדלתי, הייתה בדיוק בגבול בין אזור א', האס של המלחמה, לאזור ה', שלא היה כל כך גבוה בהיררכיה. אבל היינו בחבר'ה, ואפילו היו כמה רסיסים מאיזשהו טיל שנפלו ברחוב ליד. ישבנו שעות ארוכות עם המשפחה בחדר הסגור, מחכים לפעמי המשיח או לנחמן שי, המוקדם מביניהם ט.ל.ח.

מעבר לפאסון, תל־אביב ורמת־גן היו מטווחות יותר מהשאר. אלה היו ימים בלי כיפת־ברזל או חץ. היו כאן טילי פטריוט אמריקניים שלא עשו את העבודה. הטילים שהגיעו זרעו פחד והרס, והרבה תל־אביבים שיכלו להרשות לעצמם שיפרו מיקום לאזורים פחות מאוימים. זה לא התקבל בהבנה. "מי שעורק מתל־אביב עורק גם מהמולדת", הכריז אז שלמה להט, צ'יץ', ראש העיר המיתולוגי. יכולים לדמיין היום אמירה כזאת של רון חולדאי על מי שעוזב את העיר לירושלים או לניו־יורק?

הלימודים התקיימו באופן חלקי. הסתובבנו בבית, וההורים, למרבה הפלא, לא חשבו שהם אחראים על הבידור וההפגה של הילדים. מנגד הם גם לא השתגעו מקיטורי השעמום שלנו. זומים כמובן לא היו, ויודעים מה? לא נרשמו נזקים (כן הקלות בבגרויות!).

הסתובבנו כל הימים ועל כתפנו תיק מוזר - רצועה שחורה המחוברת לקופסה חומה מכוערת, ובה המסכה שלנו. קישטנו את הקופסה, בטח שקישטנו: ציורים ומדבקות וניירות צבעוניים או עיתונים שגזרנו, אבל שום דבר לא יכול היה להסתיר את האמת העירומה, כלומר החומה. זה היה איכס.

וכמובן היו השכנים הערבים מיש"ע (כן, גם הע' הייתה אז שלנו, לפני פרוץ השלום). הם עלו על הגגות והריעו לטילים שאיימו להרוג אותנו. לא הרבה אחר כך הענקנו לאנשים האלה שטחים ורובים.

מלחמת המפרץ הסתיימה בפורים. היינו אז בתפילה מיוחדת של הסניף (בתוך חדר שיכול היה להיאטם ברגע, כמובן), ואחד מהחבורה הודיע לכולנו שנגמרה המלחמה. היינו בטוחים שזו מתיחה של פורים. מה, ככה נגמר? אפשר לאחסן את המסכה? הריקודים והשמחה היו ספונטניים. לא היינו צריכים בוקסה עם שירים מקפיצים שתרים את המורל. מזל, גם ככה עוד לא המציאו אותה. זה היה חתיכת פורים.

תחושת שמירה ומשמעות

דברים רבים השתנו מאז. אנחנו במלחמה אחרת לגמרי. אז מדינת ישראל, שנקלעה למערכה בטעות כי היא הייתה בעלת ברית של ארצות הברית, ישבה בשקט ולא לחמה בתוקפיה, כדי לא להרוס את הקואליציה של אמריקה. היום אנחנו אומנם מסתייעים מאוד בארצות הברית, אבל מובילים בעצמנו את ההתקפה ואת ההגנה בנחישות, אומץ, תעוזה ויכולת מדהימה, וכמובן בצדקת דרך עמוקה.

הסתובבנו כל הימים ועל כתפנו תיק מוזר - רצועה שחורה המחוברת לקופסה חומה מכוערת, ובה המסכה שלנו

סדר הגודל שונה - גם במספר הנפגעים, גם באורך המלחמה ובצורך של העורף להימתח ולהחזיק חזק. לא היינו אז במלחמה שבתוך המלחמה שבה מגויסים מאות אלפי סדירים ומילואימניקים בחזיתות שונות, ומהן מדממות. לא היו אז מפונים מזירות אחרות שעוד לא חזרו הביתה. מתקפת טילים אחת היום לוקחת בסיבוב את כל המלחמה של אז.

ומעל כל אלה, המשמעות. זכינו לתקוף ואנחנו לוחמים באויב מר שלנו, ראש נחש שזומם להשמידנו במשך עשרות שנים ומשקיע בכך משאבים ומאמצים רבים. חיסלנו את שליחיו פה באזור, ועכשיו ידנו הארוכה הגיעה אליו בהצלחות שאיש לא דמיין. ההיסטוריה מורגשת בעצמות וגם ברוח. תחושה של נס, של הצלחה פלאית, פרי של עבודה רבה ומסירות נפש של אנשים רבים מספור, לאורך עשרות שנים והרבה מאוד סייעתא דשמיא.

תחושת השמירה, למרות ההרוגים וההרס הרב שאנחנו לא שוכחים, מלווה אותנו בכל רגע. אין ספק, לילדים שלנו יהיה הרבה יותר מה לספר לילדים שלהם על המלחמה הזאת, שהלוואי שתסתיים בכמה שפחות נפגעים והרס, ובסדר כוחות אחר בכל האזור.

Ofralax@gmail.com

 

כ"ה בסיון ה׳תשפ"ה21.06.2025 | 18:39

עודכן ב