"כדי שהרמטכ"ל ינצח באיראן הוא צריך שמס רכוש יטפל בבת ים"

זירת ההרס בבת־ים מתוחמת בגדרות מתכת. ביניהן יש אזור עירוני שלם, גדול, שהפך ברגע לעיי חורבות. כשנכנסים אל המתחם, הסגור בשל הסכנה, ומתקדמים במעלה הרחוב, ניבטים מכל צד בניינים מנופצי חלונות, מעוקמי תריסים ומרוסקי טיח. מידת ההרס של בתי הקומות מימין ומשמאל הולכת ומחמירה – עד שמגיעים למקום שבו נפל, אור ליום ראשון, טיל בליסטי בעל ראש נפץ עצום שנורה מאיראן.

בנקודת הנפילה, בתוך ערימת השפוכת העצומה, אנשי פיקוד העורף עדיין מחפשים. נכון ליום שלישי אחר הצהריים הם חפרו בזהירות, עטויי כפפות וחבושי קסדות, תרים אחר הנעדרת האחרונה. התקווה כי תימצא בחיים כבר אפסה.

רוח קלה שמגיעה מחוף הים, מרחק כמה רחובות מכאן, מעיפה אל תוך העיניים אבק הריסות לבן. בלב כל ההרס, על בניין הדירות הסמוך שחלל דירותיו פעור וחשוף עכשיו – כמו גם על זה שלידו ועל עוד אחד ועוד - נמתחו ממסד עד טפחות דגלי ישראל ארוכים. גאים. "אנחנו לא מזדעזעים ומורידים את הראש, אנחנו מזדעזעים ומרימים את הראש", מבהיר ראש העיר, צביקה ברוט. "עכשיו יותר מתמיד, אנחנו מבינים עד כמה חשוב לחסל את האיום הזה".

הפנים שלו צרובות שמש. הזרועות מלאות שריטות, מאותן שעות ראשונות שבהן כמעט כל מי שהגיע כדי לעזור, מצא עצמו מזיז בידיו אבני נפולת של אחרי פגיעת טיל. בימים האחרונים הוא נע בין מרכז ההפעלה החירומי של העירייה ששוכן כולו בתוך מקלט, אל האתר כאן. שובר את הרצף הזה רק כדי להשתתף בהלוויות ולבקר פצועים ומפונים.

"זה אישי לגמרי", הוא אומר. "אני לא מתייחס לזה רק כמנהל שצריך לנהל אירוע. הרגתם לי תשעה תושבים, פגעתם בבית שלי".

במוצאי שבת הוא שב הביתה ממרכז החירום בשעה אחת ורבע בלילה. "ברבע לשתיים נכנסתי למיטה, עצמתי עיניים, ובאותה שנייה ממש – התרעה להישאר סמוך למרחבים מוגנים. לכאורה למה שאצא מהבית? העסק מנוהל בידי העובדים. אבל ברמת תחושת בטן, זרקתי על עצמי חולצה, יצאתי לאוטו, ובתוך חמש דקות הייתי שוב במרכז החירום. מייד כשהגעתי התחילה האזעקה. הסתכלנו במסכים של המצלמות העירוניות וראינו את הפגיעה בלייב. ענן עשן. מיד הבנו שזה אירוע אחר, פגיעה שעוד לא הכרנו. קפצנו החוצה, טסנו לשם, הגענו ממש ראשונים".

התחושה הראשונה שהלמה בו עם היציאה מהמכונית הייתה הדממה. "אתה מצפה לבלגן, לצעקות, אבל אנשים עדיין בהלם. המון אנשים ברחוב. גלי אבנים, ברזלים. רובם יצאו מהמקלטים, פצועים קל. כולם מכוסים אבק לבן, ממש כמו התמונות מאתר אסון התאומים בניו־יורק. זה מחזה סוריאליסטי. אתר הרס, וכולם הלומים.

"אחרי דקה או שתיים התחילו הצעקות. בהם של גבר, שבדיעבד התברר כי איבד את אשתו. ניגשנו לפצועים אחד אחרי השני. ואז אנחנו ניגשים לגל האבנים המרכזי, ולאט לאט מגלים את ממדי ההרס, ואת רואה אישה מבוגרת מוציאה יד, כמו בסרטים, מתוך ההריסות – ומנופפת לנו. יחד עם כל האנשים שהיו שם התחלנו פשוט להזיז אבנים הצידה, בידיים ממש. באותה נקודה לא היה צריך ציוד כבד, כנראה היא הייתה מכוסה באבנים קטנות יחסית. ככה הצלחנו להוציא שתי נשים. ואז הגיעו כיבוי אש ופיקוד העורף, והעבודה הייתה מקצועית יותר עם כלים משמעותיים יותר.

"הרמטכ"ל דיבר על כך שהסיפור של מס רכוש, שנשמע הכי אפרורי, מהווה את החוסן של העורף. בראייה של מצביא הוא אומר שכדי להצליח באיראן, הוא צריך שמס רכוש יטפלו בבת־ים"

"התמקדנו קודם כול בפינוי הפצועים. החילוצים היו גם מבניינים סמוכים, כי הבניין שנפגע אמנם היה זה שייצר את עיקר מקרי החילוץ, אבל לא מעט אנשים – בעיקר מבוגרים, נופפו לנו מבניינים סמוכים שנפגעו. הם לא הצליחו לפתוח את הדלת שהתעקמה, לא הצליחו לצאת החוצה. זירה מורכבת מאוד. זה לקח כמה שעות עד שהצלחנו להבין את ממדי ההרס, רק כשהשמש התחילה לעלות".

מה אתה רואה כשאור ראשון עולה?

"שאנחנו בדאחייה, או בח'אן־יונס אחרי שגולני היו שם. 75 בנייני מגורים ברדיוס של 120 דונם נפגעו. מתוכם, 22 ספגו פגיעה קשה כזו שהם בסכנת קריסה מיידית. אני חייב להרוס אותם בזמן הקרוב. 1,500 איש מחוסרי קורת גג. אלף מהם שוהים במלונות, ב־475 חדרים שלקחנו. באירוע עצמו היו שמונה הרוגים, נעדרת אחת ו־200 פצועים.

"אנשי פיקוד העורף אמרו שמעולם לא היו בישראל ממדי הרס כאלה. זה היה טיל עם ראש נפץ גדול מאוד, והוא פגע בבניינים צפופים שחלקם הגדול ישנים. בבניין המרכזי שספג פגיעה נחרב אגף שלם, האגף המזרחי. כל הבניינים מסביב ספגו הדף, אבל הוא היה עוצמתי כל כך שנראה כאילו הם ספגו פגיעות ישירות בעצמם. זה הפך את הפינוי למגה־אירוע, עם המון בעיות טכניות".

בזכות ההיערכות

עם זאת, חשוב לברוט לחזור ולהדגיש, להראות בעיניים את פלא השלמות של חדר הממ"ד. איך בבניין שמול המבנה שנפגע ישירות, בתוך דירה שנחרבה כולה, הממ"ד עומד בלי פגע.

"חמש שנים אנחנו נערכים לזה. בתוך זה בחודשים האחרונים, בשבועות וממש בימים האחרונים לפני תחילת האירוע באיראן, בת־ים נערכה ברמה הכי גבוהה, עד כדי כך שאנחנו כתבנו את פקודת 'עוגן איתן' שפיקוד העורף הפיץ לרשויות במחוז דן, על פי מה שפיתחנו כאן. ועדיין, בתרגילים דיברנו על צורך ב־100 חדרי מלון, שזה המון. דיברנו על חמישה־שישה, עשרה, בניינים שנפגעים. ממש יום לפני המתקפה תרגלנו את הצוות שלנו על מכלול האפשרויות. בסופו של דבר נדרשו 475 חדרי מלון".

העירייה מזמינה ומשלמת?

"כן. המדינה אמורה לפצות אותנו, אני מאמין שהיא תעשה את זה".

בתחילת השבוע שלח מס רכוש נציג אחד לעיר, מה שגרר המתנה ארוכה מאוד של מי שבתיהם נעלמו ברגע. "דיברתי עם מנהל רשות המיסים. הוא אמר שהם בשורת אירועים בערים שונות. הם בכל זאת הבינו שכאן זה אירוע בסדר גודל אחר, אבל דברים כאלה לוקחים זמן. אפשר להבין למה אדם שהבית שלו נהרס רוצה פתרון עכשיו. אנחנו לא חיכינו לממשלה, לקחנו על חשבוננו את חדרי המלון. אפילו שדרגנו. לרשויות מקומיות יש בדרך כלל חוזים נצורים – משלמים סכום קטן לבתי מלון כדי לשמור חדרים לשעת חירום. בדרך כלל לא לוקחים את המלונות הכי מפוארים. אמרתי שאני חייב לשמור עתודה לאתר הרס נוסף חלילה, ולכן שלחנו כרגע את האנשים לתל־אביב וגם לקחנו מלונות טובים יותר, שלפחות יהיה נעים יותר למי שעברו טראומה.

"המדינה מגדירה את השהות במלון עד שבוע, שבמהלכו היא אמורה לתת פתרונות. האם הם יספיקו? נראה שלא, אז יאריכו את השהות. אני מאוד לוחץ. מבחינתי, אם צריך, בשבוע הבא אעלה לירושלים להפוך שולחן – שלא ימשכו אותם מעבר לשבוע־שבועיים האלה. התושבים שביתם נפגע צריכים לקבל עכשיו ביד את הפתרון האחרון. דירה לבעלי דירה, או שכירות למי ששוכר. הכי חשוב שאנשים לא יהיו באוויר. הרמטכ"ל היה פה היום, הוא דיבר על כך שהסיפור של מס רכוש, שנשמע הכי אפרורי, מהווה את החוסן של העורף. בראייה של מצביא הוא אומר שכדי להצליח באיראן, הוא צריך שמס רכוש יטפלו בבת־ים. אחרת, בעוד שבועיים כל הקרדיט שאנשים נותנים לצבא יסתיים".

הייתה פה השבוע שורה בלתי נגמרת של בכירים שבאו לבקר. הם גם סייעו?

"רובם באו לעבוד, לא כולם", הוא מודה. "ראש הממשלה נתניהו התקשר פעמיים עוד באמצע האירוע, בלילה, כדי להתעדכן מה קורה, לשאול מה צריך. הנשיא הרצוג קישר אותנו מיד, מיוזמתו, עם ארגונים וקרנות שפועלים בארץ, חלקם כבר ביקרו מאז. וכמובן הרבה אחרים. שר הביטחון, שר האוצר – המבחן מבחינתי יהיה במעשים, לא בהבטחות. מבחינתי לא יהיה מצב שהתושבים שלי יהיו פליטים בעירם או בארצם".

את השיחה קוטעת התרעה על אזעקה קרובה. מהמשרד שלו בתוך מרכז ההפעלה הממוגן, הוא עובר אל חדר הישיבות המרכזי, שם ממתינים גורמי החירום של העירייה לראות בזמן אמת את תוצאות המתקפה האיראנית.

בשנים האחרונות, האחריות לתפעול מצבי חירום בישראל הלכה וזלגה מהגופים הרשמיים לעבר הרשויות המקומיות. "אני חושב שזה טוב ונכון שהורידו סמכויות אל השלטון המקומי, שגם זוכה לאמון הציבור. ועם זאת, לא יכול להיות שמצד אחד המדינה תסמוך עלינו, ומנגד נצטרך לעמוד מול האנשים ולהסביר למה הם מקבלים את הפיצוי שלהם באיחור של שוטף פלוס מי יודע מתי. אני בהחלט מקווה שלא נגיע לכך.

"יש פה מפונים שאין להם כלום. יצאו עם פיג'מה. הרוב המוחלט במצב כזה. לכן אנחנו נתַנו להם, ואמרנו 'אנחנו נריב עם הממשלה'. אבל אני אומר לממשלה, דיר בלאק אם נקבל סירוב או שינסו לשחק איתנו משחקים. אני חייב לומר לזכותם של השרים וגם של הפקידוּת, נציגי אגף התקציבים באוצר, הייעוץ המשפטי לממשלה, שכולם התייצבו פה ובאו חד־משמעית עם רצון טוב. נצטרך לראות שהוא יתורגם למעשים. יצטרכו להבין שמדובר באירוע חריג שדורש התנהלות חריגה. כמו אחרי 7 באוקטובר, אז ידעו להתנהל באופן שמתאים לשעת חירום".

מה בפועל יקרה עם המפונים בעוד שבוע?

"שאלה מצוינת. פורמלית הולכים הביתה. כל כמה דקות אני מקבל טלפון מתושב מודאג ששואל מה יהיה. אני אומר להם שהם לא ייזרקו החוצה, גם אם העירייה תצטרך לשלם ולא המדינה. אבל המדינה חייבת להחליט והיא עוד לא החליטה מה היא עושה עם בעלי הדירות. האם מקבלים דירה חדשה? האם מקבלים הבטחה לדירה כשיבנו מחדש בעוד חמש שנים? זה גם בסדר, אבל צריך לפצות על השכירות. אני אומר למדינה: גם אם תוציאו קצת יותר, תנו עכשיו ותשחררו את זה. במיוחד בהתחשב בכך שאנחנו באירוע מתגלגל, שבו כמעט ודאי שיהיו עוד אתרי הרס. הציבור חזק, הוא נותן גב לממשלה ולצבא בפעילות הכל־כך חשובה הזו. זה ישתנה מהר מאוד אם הציבור יראה שעובדים עליו, ואני לא אתן שזה יקרה".

הקדיש שפרץ את הסכר

כאשר ברוט נבחר לראשות העירייה ב־2018, הוא נוכח לראות שציוד החירום במחסנים מיושן מאוד. את החובה הממשלתית להחזיק פנסים למשל, מילאו עששיות, שנרכשו כנראה בשנות השישים, "כי למה להוציא כסף על משהו שקורה אחד למיליון. התחלנו לעשות עבודה מטורפת, בהובלת מנכ"לית העירייה ומנהל אגף חירום וביטחון. בנינו הכול מאפס, כשהיעד היה להיות העירייה הכי טובה בתחום החירום. הגענו להחלטה שמה שלא קורה – קורונה, מלחמה, אנחנו לא מחכים לאף אחד. עושים מה שצריך, ואם צריך לריב עם הממשלה אחר כך, אנחנו נריב. בקורונה למשל היינו העירייה הראשונה שסגרה את בתי הכנסת. לקראת המלחמה הזו קנינו מרחבים מוגנים ניידים".

אתה אומר שתרגלתם בשבוע שעבר. נתנו לך רמז שהמתקפה עומדת לצאת לדרך?

"באופן רשמי דרכו את המערכת. אמרו לנו שבלי להיכנס ל'יהיה או לא יהיה' – צריך להיות ערוכים לכל תרחיש, ברמה הכי גבוהה. הבנו שזה הולך לאפשרות משמעותית. וכן, תרגלנו את המערכת. למשל, שלושה ימים קודם, התקשרנו בלילה לממונה על הפינויים, אמרנו בהתחלה שזו הקפצת אמת. יש נפילת טיל, מה את עושה. והיא מתוך הראש, בעל פה, נתנה את כל התשובות בצורה מסודרת. מה עושים עם המשפחות, לאן מתפנים".

במרכז החירום פה באמת יש תחושה של פעלתנות ותושייה. לא חוסר אונים.

"נכון. אני מודה שהדבר היחיד שחששתי ממנו הוא מה קורה אם יש אתר הרס נוסף יום למחרת. כי כולם פה היו מתוחים עד לקצה. 24 שעות אחרי הנפילה אמרתי לכולם: עכשיו, בפקודה, כולם הולכים לישון כמה שעות, כי יכול להיות שמחר נהיה עם עוד אתר כזה. אנשים נתנו את כל כולם, מלאי מוטיבציה. אפילו הרמטכ"ל דיבר איתי על זה, אמר שאירוע בת־ים הוא בקנה מידה הכי גדול שהיה אי־פעם, אבל העירייה תפקדה ברמה הכי גבוהה.

"זה האירוע הכי קשה שהעיר עברה בעשורים האחרונים", הוא מוסיף בקול שהופך לרגע שקט יותר. "מספר ההרוגים הכי גבוה באירוע אחד. ועדיין אני שומע מהתושבים שאנחנו חזקים וננצח, ושהתשובה לזה היא לא להפסיק את המלחמה אלא להמשיך בכל הכוח. התשובה שלנו תהיה להמשיך לבנות את העיר. לא מדובר באזור הרס קטן. זה אזור מרכזי בעיר, שנהרס לגמרי מבחינת תשתיות ובניינים. ואנחנו נבנה – תשתיות, גינות חדשות. אנחנו בוכים וכואבים עם המשפחות השכולות, אבל לא מתבכיינים. מוכוונים לבנייה מחדש. גדול יותר, חזק יותר, משמעותי יותר".

היה בכל זאת רגע אחד שבו בכירי העירייה הרשו לעצמם לדמוע. "אבא שלי נפטר לפני כמה חודשים, ואני אומר קדיש. כשסיימנו את החלק הראשון של החילוץ בתשע או עשר בבוקר, חזרתי לפה להערכת מצב ולקחתי רבע שעה כדי להתפלל ביחידות. ואז היה לי רעיון: בחדר המרכזי של מרכז החירום ישבו כולם סביב השולחן, מנהלי אגפים, קציני משטרה. אחלה מניין. נכנסתי ואמרתי להם 'תעצרו רגע, אני רק אומר קדיש'. ופתאום זה הפך אירוע. עמדתי עם הטלית והתפילין, וכולם, גם מי שבחייו הפרטיים לא קרוב לתורה ומצוות, ענו אמן. ידענו כבר שיש לנו שישה־שבעה הרוגים ושישנם נוספים. כולם הגיעו לשם היישר מתוך האירוע, ומול כל המסכים כולם התחילו לדמוע. אני מבחינתי רציתי לומר קדיש על אבא שלי, אבל יצא שזה היה קדיש על האירוע. אז אמרנו גם כמה פרקי תהילים.

"זה היה רגע שבו העובדים שלי, שעל כולם עבר לילה קשה מאוד, הרשו לעצמם לדקות ספורות להתפרק. כולם חילצו פצועים, ראו גופות. ניסו לסייע למשפחות שכולות שזעקו כי לא יכלו להגיע אל היקירים שלהן, החלו לטפל במשפחות שפונו. הרבה סיפורים כואבים מאוד. אנשים בכו להם בידיים. הם הגיעו לפה לחצי שעה של הערכת מצב, ולרגע אחד הרשו גם לעצמם לבכות".