‏שלושה ימים וחצי. זה בדיוק הזמן שעבר מאז שישראל תקפה מעצמה אזורית הרחוקה ממנה 1,600 קילומטר בנקודה הקרובה ביותר.

שלושה ימים וחצי, וכבר נשמעים הקולות של מי שלא מבינים, או מעלים תהיות, על כך שעדיין לא רואים ניצחון על מדינה גדולה מאיתנו פי תשעה, שהתכוננה למלחמה הזאת משנות השמונים. שלא מבינים איך זה שעדיין לא ניצחנו או השמדנו את פרויקט הגרעין שלה, שנבנה על בסיס לקחים מפרויקטים אחרים שישראל קטעה באיבם מבחינת מיגון וביזור, פרויקט גרעין שהאיראנים עובדים עליו כבר יותר משני עשורים.

לאיראנים הייתה סבלנות. הם בנו במשך שנים ארוכות חגורת אש חונקת סביב ישראל, שתרתיע אותה בדיוק מתקיפה כזאת, על ידי יצירת הרתעה ממחיר בלתי נסבל בעורף. הם בנו בסבלנות רבה, סבלנות של עם עתיק, לפחות שש חזיתות שיופעלו בו זמנית כנגד ישראל, כדי למנוע כל מקרה עתידי שבו ישראל תפעל כנגד השמדתה, או גרוע מכך, להפוך את מלחמת ההגנה של ישראל – למלחמת ההשמדה שלה עצמה.

בעקבות שרשרת אירועים בלתי נתפסת, שהחלה ביום האיום ביותר בתולדות שיבת ציון השלישית, קרסו כמעט כל חזיתות האש אותן הכינה איראן, בוודאי המשמעותיות שבהן, והיא נותרה כמעט לבדה.

בזכות מיסקלקולציה מדהימה, שהטיפשות שבה יכולה להיות מובנת אולי רק מסיבות שחורגות מתחומי האסטרטגיה לתחומי התיאולוגיה, איראן תקפה את ישראל, שממש לא חיפשה בשנת 2024 צרות נוספות, והכריחה אותה להגיב, באופן שהשאיר את איראן חשופה לפגיעה. מעולם לא הייתה לישראל הזדמנות טובה יותר לתקוף את איראן. סביר להניח שגם בעתיד לא תהיה.

אסור שהעובדה שהמלחמה החלה הפעם ביוזמה שלנו, יוזמה שאפשרה להשיג במכת הפתיחה הישגים צבאיים בלתי נתפסים, תמנע מאתנו להפנים שזאת מלחמת אין ברירה. מלחמה על עצם היכולת שלנו לחיות בארץ הזאת, שהייתה עומדת בספק גדול אם משטר שנשבע להשמיד אותנו פיזית, ממש במובן העמלקי, ההמני, ההיטלראי של המילה, היה משיג את היכולת לבצע בנו השמדה. משטר שזה בסיס קיומו, ובסיס אמונתו הדתית. משטר ששואף לאפוקליפסה מסיבות דתיות, ומצהיר שהוא מעוניין לקרב אותה.

דווקא עכשיו, אחרי ימים קשים בעורף, אפשר להבין את מה שעד כה היה אפשר רק לדמיין. להבין מה המשמעות של מצב שבו לאותו המשטר היו פי כמה טילים בליסטיים מאלו שהוא מחזיק בהם היום. שבין אותם הטילים שנורים במאותיהם, היו אחד, שניים או חמישה גרעיניים. מדינת ישראל באותו תרחיש לא הייתה יכולה להמשיך להתקיים, לא פסיכולוגית ולא פיזית. את האיום הזה אסור היה לנו לקבל, ושאלת המחיר בהווה מתגמדת לעומת כל חישוב של המחיר של אותו עתיד איום אפשרי.

הקלפים הבאים

שלושה וחצי ימים. זה הזמן שבו אנחנו מתמודדים עם אחד האתגרים הגדולים בתולדותינו. בימים הראשונים של המלחמה, באופן טבעי העדיפה ישראל את הדחוף על פני החשוב. הדחוף – עריפת ראשים של בכירים, שאפשרית ביעילות שכזו רק בתחילת מלחמה, השגת עליונות אווירית, ומניעת ירי על העורף. החשוב, פרויקט הגרעין, לא בורח כרגע לשום מקום, וחשוב לזכור שגם בו כבר השגנו פגיעה לא זניחה.

האם אנחנו מסוגלים לטפל בפרויקט הגרעין לבד? מה התוכניות לפגיעה במתקן בפורדו אשר חפור בעומקו של הר? כמה זמן זה יקנה לנו? אלו שאלות גדולות, אך הזמן לקבל עליהן את התשובות טרם הגיע. ניתן בשלב הזה לתת את האמון הבסיסי, שמי שידעו להפוך את איראן לשורצת בסוכני מוסד שהקימו בסיסי כטבמ"ים וחימושים מדויקים, חשבו גם על הסוגיה הזאת.

האם יש לישראל עוד קלפים בשרוול? באופן אישי אופתע מאוד אם לא. האם מקווים שהאמריקאים יתערבו? שהאיראנים יתקוממו? אולי, יכול מאוד להיות. אני לא יודע, ואתם לא יודעים, מה היו התוכניות בחדרים הסגורים. אנחנו כן יודעים שמה שבוצע עד כה בוצע באופן שקרוב לשלמות, ולכן מותר עדיין לתת אמון בכך שגם השלבים הבאים תוכננו היטב.

אנחנו חיים בחברה שבה ישנו בלבול בין ספקנות כרונית לחוכמה. אנשים מעטים למדי שיודעים ליצור רעש רב מדי, התמכרו לפירוק כל הצלחה לסיבות שבגינן היא יכולה להפוך לכישלון. שלושה ימים וחצי הם לא זמן להסקת מסקנות, והם בוודאי לא זמן לסיכומים. מי שקופץ לשאלות בסגנון "אז מה עשינו בכלל" אחרי שלושה ימים וחצי, גרוע מחמור שלא מראים לו חצי עבודה, כי ברור לכל מי שעיניו בראשו, שאנחנו עוד לא בחצי.

אחד מנזקי ההצלחה הכבירה של מלחמת ששת הימים, הוא שהתרגלנו לניצחונות כה קלים ומהירים, עד שהפכנו לעיוורים להישגים פחותים מכך. הפעם נראה שנשבר שיא – מי שמתלוננים על מכת הפתיחה המדהימה בתולדות ישראל, אחת המופתיות בתולדות המלחמה בכלל, שמעמידה בצל את מבצע מוקד שפתח את מלחמת ששת הימים, הפעם לא מוכנים אפילו לתת את אותם שישה ימים של חסד כדי לשאול את השאלה "אז מה בכלל השגנו".

אנחנו חיים בתקופה היסטורית. לחיות בתקופה היסטורית זה תענוג קטן מאוד. הקללה הסינית על החיים המעניינים מתקיימת בנו בכל עוצמתה. כדי לחיות בתקופה היסטורית ולא לצאת מהדעת, חייבים תודעה היסטורית.

האיראנים עם עתיק עם סבלנות, אך אנו עם עתיק לא פחות, ועקשן אפילו יותר. עם קשה עורף, במובן הטוב של המילה. אנו נלחמים למען נצח ישראל. אנחנו נלחמים כדי שיהיו פה עוד דורות רבים של יהודים על אדמתם. אנחנו נלחמים בשם דורות שלא יכלו להילחם. ואנחנו ננצח, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת.