בסוף השבוע האחרון שהיתי יחד עם אשתי וילדיי הקטנים בבית של הוריי, בביקור שתוכנן מראש. את הלילות מרובי האזעקות שבין שישי לשבת ובין שבת לראשון עשינו כששלושת הילדים ישנים בממ"ד שבביתם ורק המבוגרים נאלצים לנדוד הלוך ושוב לפי ההתראות.

אלה היו לילות סיוטיים ומרובי חרדות, אבל הם היו טובים בהרבה מהלילות שהיינו נאלצים לעבור לו נשארנו בביתנו. הדירה שלנו קטנה וישנה ואין בה ממ"ד. כדי להתמגן אנחנו נאלצים לרדת למקלט, חלל קטן יחסית ולא מספיק מתוחזק מספיק, שגם השהות בו לאורך 10 הדקות שאליהן כבר התרגלנו היא צפופה ולא נעימה, לא כל שכן שהות של מספר שעות או לילה שלם.

אבל אפילו הסיטואציה הלא נוחה הזו עדיפה על המצב של חברים שלי שמתגוררים בישוב ערבי, ולהם אין לא ממ"ד ולא מקלט. הם תיארו לי את הלילות הנוראיים שעוברים עליהם, בהם הם נאלצים ללכת עם הילדים לחדר פנימי, לרעוד מכל פיצוץ, לחבק את הילדים ולהתפלל לנס.

את הפער הזה, בין מי שיש להם ממ"ד או ממ"ק ויכולים להתמגן בצורה הקלה והבטוחה ביותר, לבין מי שיש להם מקלט ויכולים להתמגן בצורה פחות נוחה ומהירה ולאלה שאין להם דבר, ניתן לשייך מעמדות ומגזרים ברורים, שמשתקפים לצערנו גם בשמות ותמונות הנפגעים מהירי האיראני. לפי מחקר של מרכז אדוה, למעמד החברתי-כלכלי של הישראלים יש קשר ברור למידת היותם בעלי ממ"ד. כך, בעוד שרק לכרבע מישראלים המשתייכים לעשירון הנמוך ביותר יש ממ"ד, השיעור הזה גדל ל40%-45% מעשירונים 5-6 ולכ-60% מהעשירונים העשירים ביותר.

בחברה הערבית המצב גרוע אפילו יותר. דו"ח מבקר המדינה מלפני מספר שנים מצא כי בעוד בכלל האוכלוסייה (כולל החברה הערבית) לכרבע מהאוכלוסיה אין מיגון כלל, לא ממ"ד ולא מקלט במרחק סביר (שיעור שערורייתי בפני עצמו), בחברה הערבית לבדה השיעור הזה מזנק לכ-46% שהם חסרי מיגון. שיעור בלתי נתפס.

כך למשל, בעוד בכרמיאל ישנם 126 מקלטים ציבוריים, בטמרה הלא רחוקה, שם נהרגו ממש עכשיו ארבע בנות משפחה אחת, ישנם אפס מקלטים כאלה.

לצערנו המלחמה שבה אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי הולכת ומתארכת ועכשיו אפילו מסלימה, ובאופן כללי אנחנו חיים באזור לא יציב ורווי אלימות. בהינתן המצב הזה, ההפקרה של אזרחי ישראלי שאינם אמידים לחסדי השוק בתקווה שליזמים פרטיים ישתלם לממן על חשבונם בנייה מחדש או חיזוק של הבניין שלהם והוספת ממ"ד - מה שכבר הוכח כלא רלוונטי בערים ושכונות שאינם נמצאים באזורי הביקוש - וההפקרה של אזרחי ישראל הערבים ללא מיגון כלל, למרות הזמן הארוך שהיה להתארגנות, לפיזור מיגוניות, להכשרת מקלטים וכו', היא הפקרה פושעת שמחייבת מתן דין וחשבון לציבור.

על הממשלה לקחת את פערי המיגון בקבלת ההחלטות הביטחונית, ולתקצב את צימצומן במסגרת הוצאות המלחמה באופן אקטיבי ובלי להסתמך על חסדי השוק. ויפה שעה אחת קודם.