האיום על שלמות הממשלה בעקבות מחלוקת גיוס החרדים הביא בציבורנו לשיח שמתעטף למרבה הצער בקליפות של לשון שקר ורמייה. בעלי טורים ואנשי ציבור עם יד קלה על המקלדת מוציאים דיבתם של אנשים הגונים רעה, כאילו הם ממומנים בכספי ארגוני שמאל וכאילו היו בעלי מטרות זרות. הם משחירים את נשות המילואימניקים שנאבקות כדי שיוכלו פשוט לחיות ולהרים את הראש מעל המים; מאשימים בהאשמות שווא את המילואימניקים עצמם, שדואגים שהמשפחות והעסקים שלהם לא יקרסו; ופוגעים באנשים הגונים שרוצים שוויון וצדק וגם דואגים לחברה החרדית, מפני שאם המציאות הנוכחית תימשך שם – היא תקרוס.

אני קורא לעיתונאים, לקמפיינרים, למובילי הדעה ולכל מי שכותב – דברו אמת. תגידו את זה פשוט: החרדים צריכים להתגייס, כי כך היא דרכה של תורת אמת, כי כך מדינה מתנהלת, וכי אחרת לא נוכל להחזיק מעמד במאבק הקיומי שנגזר עלינו. מצד שני, אנחנו חוששים שהממשלה תיפול, בעת שיש לה תפקיד חשוב בחיזוק ההתיישבות וארץ ישראל השלמה. דברו פשוט וישיר, בלי דברי הונאה ודיבה – יש דילמה, והיא כנה ואמיתית.

חשוב שלא נתבלבל ערכית, ולא נסלף את התורה ואת המציאות: האחריות לכך שהחרדים אינם מתגייסים אינה של הציונות הדתית אלא של החרדים בלבד. גם האחריות שלא להפיל את הממשלה היא על החרדים בלבד. לא ייתכן שהעמידה מולם לאורך שנים, ואף בעת מלחמה, תהיה מתוך התרפסות אידיאולוגית וכניעה מוחלטת וללא תנאי לדרישות הפוליטיות שלהם מהציונות הדתית ומהמדינה, רק מחשש ש"הם יפילו את הממשלה".

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שב ואמר שאם ממשלת ישראל תעשה הסכם חטופים שפוגע בהישגי המלחמה הוא יפרוש ממנה. איך הוא מעז לאיים בפרישה מהממשלה שעושה פעולות כה חשובות והיסטוריות ביו"ש? השר הסביר בצדק: קיומה של הממשלה, גם אם היא טובה, איננו בכל מחיר; בוודאי לא במחיר פגיעה בהישגי המלחמה.

אם ממשלת ישראל תחוקק חוק שפוטר את החרדים משירות בצבא, היא תעביר לציבור מסר שלא אכפת לה מהמשרתים, הסדירים, המילואימניקים וחיילי הישיבות הציוניות. כך לא נוכל לנצח במלחמה – הן בשל העומס הבלתי נסבל על הנושאים בנטל והן בגלל הנזק המוראלי. המסר חייב להיות שכולם שותפים, כולל החברה החרדית, ואת עגלת גיוס החרדים יש להתחיל להניע קדימה.

זה שנה וחצי אני עסוק באחדות. אחדות אינה סיסמה יפה וריקה שלא תובעת כלום. עלינו ליצור שותפות וערבות, לא כמילים מופשטות אלא באופן מעשי. הדבר דומה לאב שחלה ואושפז, וחמשת ילדיו קבעו תורנות סביב מיטתו בבית החולים. יעלה על הדעת ששניים מהבנים יחמקו מהתורנות משום שהם בני ישיבה? האם הם יאמרו לאחיהם: "רק על ידי תורה אבא יתרפא, תורה מגנא ומצלא", שעה שאחיהם ייאלצו לוותר על לימוד תורה משלהם וגם על שגרת חייהם ומשפחתם? האם אחדות היא לאפשר את החלוקה הזו או לתבוע מהם שותפות וערבות?

הצעירים החרדים מחכים שמדינת ישראל תגיד להם: "אנחנו מאמינים בכם, אתם יכולים להתגייס, אנחנו ניתן לכם מסלולים מיוחדים". מדינת ישראל לא יכולה לכפות על החרדים להתגייס, אבל היא חייבת לשחרר אותם מהכפייה דה־פקטו שיש עליהם שלא יתגייסו.

כיום הצעיר החרדי כלוא בכלוב של זהב: את הכלוב מייצרת ההנהגה החרדית, ואת הזהב מספקת מדינת ישראל. הוא לא יכול לצאת מהכלוב ולבחור להתגייס, ולפחות שליש מהחרדים עד גיל 26 רוצים לעשות זאת עוד היום, ועוד שליש יבואו אחריהם כשיראו כי טוב. ברגע שנפסיק את אספקת הזהב (הטבות המדינה) ויישאר רק כלוב הסנקציות המגזריות (אם אתה מתגייס מוציאים את הילדים שלך מהמוסדות, לא אתה ולא אחיך יזכו בשידוך וכו'), הבחור החרדי לא יוכל לעמוד בעול הכלכלי, ויקבל לגיטימציה לבחור את דרכו. ברגע שבחור יבחר כך, ההנהגה החרדית לא תוכל עוד לכלוא אותו והתהליך יתקדם. אם יש חרדים שלא יתגייסו גם אז – שלא יבואו, כמו אנשי העדה החרדית שלא מקבלים דבר ממדינת ישראל. אבל לבקש מהמדינה שתממן את חייך בעוד אינך מוכן לתת לה יד – זה לא הגון ולא מוסרי, ולא זאת דרכה של תורה.

מי שמדבר על "אחדות" עם החרדים וטוען שבגללה צריך להיכנע לתכתיבי הפוליטיקאים שלהם עושה אחדות עם הפוליטיקאים החרדים ולא עם החברה החרדית. אחדות אמיתית היא לאפשר לצעירי החרדים בחירה אמיתית באחריות ובערבות, ולתת בהם אמון.

אני רואה התחלות טובות, גם בחטיבת חשמונאים שנעשים בה תהליכים חשובים, וגם בתוך העולם החרדי: מנהיגים שמתחילים לזוז, שאומרים לתלמידיהם ולחסידיהם לבדוק אפשרויות לגיוס. כשליש מהצעירים החרדים אומרים בגלוי שהם רוצים להשתנות ולתת יד. הם לא רוצים להפוך ל"מזרוחניקים" אלא להיות חרדים אחראים, שותפים, תורמים למדינה. הם לא רוצים לעמוד מנגד ולראות את סבל אחיהם. זה לא סותר לימוד תורה: להפך, זה יהפוך אותם לאנשים אחראים, בעלי עוצמות, ויהפוך את הישיבות מערי מקלט למקומות שבוחרים בהם מאהבה.

צריך לתת לתהליכים החשובים הללו להימשך, אסור לממן אפילו בשקל אחד את אי השירות, וצריך לתת גב וסיוע מעשי וכספי לכל צעיר חרדי ולכל ישיבה שיבחרו להצטרף למאמץ הלאומי, ולתת כתף ללוחמים.