אירועי מוצב המזח 1973 זוכים לעדנת התעניינות. ערב המלחמה הנוכחית הוקרן בקולנוע הסרט המרטיט "המזח", ובשבועות האחרונים שודרה בכאן 11 סדרת דרמה על המוצב ששכן בקצה מפרץ סואץ. לרגל שידור הפרק האחרון שודר גם סרט דוקומנטרי, "בקצה המזח", שבו התארחו גיבורי המוצב. הפעם לא שחקנים, הגיבורים עצמם, באמת גיבורים. הם הזדקנו, שערותיהם הלבינו, אך על המסך היו עדיין במיטבם: מפקד המוצב שלמה ארדינסט, הרופא נחום ורבין, החפ"ש קטוע־היד אליאב פלד, ועוד כמה מהלוחמים שנפלו בשבי המצרי אחרי קרב בלימה של שבוע, והשתחררו כעבור חודשיים.

זה היה סרט מטלטל, סליחה על השימוש במילה שחוקה. אם לא ראיתם, מומלץ לכם לצפות. "בקצה המזח" נוגע לכאורה באירועי ימינו – מלחמה, שכול, שבי, פוסט־טראומה – אך למעשה מחדד הבדל גדול בין הימים ההם לזמן הזה: חרפת הכניעה. ב־1973 מי שהציע אותה נחשד בבגידה, היום היא אופציה פוליטית ותקשורתית מועדפת. 

לוחמי מוצב המזח חשו מבוכה עצומה כשנכנעו, אף שבעצם לא נותר עוד טעם בהמשך לחימתם. היא לא יכלה לשנות את תמונת המצב הכולל בחזית. המוצב היה מוקף מצרים מכל עבר, בלי יכולת של צה"ל הגדול לחוש לעזרתו. מלאי התרופות והתחמושת הלך ואזל. כארבעים לוחמים נפלו בשבי בראש מורם, עם ספר תורה ביד אך בלב מורכן. הוקל להם מאוד כשהתברר שבארץ דווקא רואים אותם כגיבורים, בזכות לחימתם ההירואית עד הנפת הדגל הלבן. גם אחרי 52 שנה, התום הפטריוטי שלהם מרגש. הם חונכו להילחם, לא להרים ידיים. אגב, לא כל חיילי המעוזים בתעלה נחשבו לגיבורים. שני חיילים ממוצב סמוך הועמדו לדין אחרי המלחמה ונידונו לשבע שנות מאסר על גילוי "מורך לב" נוכח פני האויב. התביעה הצבאית ביקשה 15 שנות מאסר.

גילויי מורך הלב 2025 אסתטיים יותר. איש אינו מציע להזעיק את הצלב האדום ולהניף דגל לבן, אבל בשורה התחתונה זה אותו דבר. על סדר היום הציבורי מונחת דרישה נרחבת מתמדת לקבלת כל תנאי האויב, ולנטישה מלאה של גזרות הלחימה. לא מדובר רק בנוסחת חטופים תמורת שטחים, שאימוץ שלה על ידי ממשלת ישראל יגרום בכייה לדורות, אלא גם בהתבטאויות שכולן רפיון רוח וייאוש. למשל: "בוקר קשה מאוד, שלושה חיילים נפלו אתמול בצפון הרצועה, חייבים לסיים את המלחמה, להחזיר החטופים ולצאת מהרצועה" (ציוץ של ברק סרי, יום ג'). או: "עזה לא שווה את המחיר – אפילו בשביל הימין" (נחום ברנע, ידיעות אחרונות, 21.4.25).

כשהחות'ים יורים את הטיל הדו־יומי שלהם, תמיד נמצא באולפן פרשן צבאי שמסביר בשמם כי הם יפסיקו לירות רק אם נסיים את המלחמה בעזה. כלומר, אם ניכנע לפיתויי הכניעה ונאפשר גם לתימנים לנצח אותנו. כמעט בכל מהדורת חדשות או יומן של תאגיד השידור הציבורי אפשר לשמוע שהמשך המלחמה גובל בפשע, הקזת דמים לשווא. כמעט אף פעם אין תזכורת להישגינו במלחמה: השמדה מוחלטת כמעט של מערך הרקטות החמאסי, חיסול כל בכירי הארגון, חסימת ציר פילדלפי להמשך ההברחות, וכמובן מיגור חיזבאללה. אילו הפסקנו להילחם בדרום בקיץ שעבר, נסראללה היה עדיין בחיים, וכל יישובי גבול הצפון נטושים.

נכון, זו מלחמה ארוכה, הארוכה בתולדות ישראל. בשבוע שעבר מלאו לה 600 יום, אך כבר היו לנו מלחמות קצרות ממנה שעלו יותר ביוקר. במלחמת יום הכיפורים, שנמשכה למעשה שבעה חודשים, נפלו 2,689 חיילי צה"ל, כשאוכלוסיית המדינה הייתה קטנה בשליש מזו של ימינו. בעשרת חודשי הלחימה בתש"ח־תש"ט נהרג אחד מכל מאה ישראלים, כששת אלפים. אבל אז לא היו טבלאות ייאוש בתקשורת העברית, וגם לא בבריטניה של מלחמת העולם השנייה. מלחמות ארוכות אינן תכלית, חלילה, אבל לפעמים הן כורח מבצעי בל יגונה, מפני שברירת הקיצור מסוכנת פי כמה.

חמאס, זה ברור לגמרי, מבועת נוכח התנהלות צה"ל ברצועה, איטית ככל שהינה. מיליוני חבילות המזון שישראל וארצות הברית ממשיכות להעביר בלעדיו לאוכלוסייה שלו, הן התגשמות סיוטיו. אבל כל עוד זה תלוי בו, הוא יסרב לשחרר את כל חטופינו אלא אם כן יבטיח קודם את עתידו, כלומר יבטיח את חידוש המלחמה כשהיא תתאים לו. ב־7 באוקטובר 2023 כבר הוכח שהאויב מסוגל לבחור עיתוי מתאים בלי להיוועץ תחילה בישראל.