נמות ולא נתגייס, זועקים מפגינים חרדים מאז תחילת המלחמה, לפעמים – כמה מזוויע – במקביל להלוויות של חללי צה"ל. הם נחשבים לקיצונים, הפלג הירושלמי שזכה בעבר לנאום התנערות מפי הרב דב לנדו, אך הנה בא הרב לנדו עצמו ומוכיח שנמות ולא נתגייס זו תפיסת העולם של המחנה החרדי כולו, על שלל פלגיו. מנהיג החרדים הליטאים מוכן למות עכשיו פוליטית ותקציבית כדי שלא להתגייס.

אולטימטום הקדמת הבחירות שלו דומה לעיקרון של תמות נפשי עם פלשתים. הרי ברור לחרדים שלפחות בשנים הקרובות לא תהיה ממשלה שתיטיב איתם כמו הממשלה הנוכחית. הם מבינים שבבחירות הקרובות יגבר דרמטית כוחו של המחנה אשר מאס בתופעת עריקתם ההמונית מצה"ל. אם בכנסת היוצאת נמנע מהם להעביר חוק גיוס כלבבם, קל וחומר שאי אפשר יהיה להעביר אותו בכנסת הבאה. אבל ההיגיון כבר לא עובד אצלם. אולי היושב במרומים מקשיח את ליבם, כפי שהקשיח – להבדיל – דמויות תנ"כיות מסוימות כעונש על חטאים מרצון. בשלב מסוים נשללה מהן זכות הבחירה החופשית.       

לפני שבועיים־שלושה, בדרך חזרה מפגישה עם חיילי מילואים בדרום, שמעתי ברדיו קול חי ריאיון עם אֵם לאברכים משתמטים. המראיין שאל אם שוטרים צבאיים באו כבר לעצור אותם, והאם השיבה שעדיין לא, אך היא חוששת מכל דפיקה בדלת. במקום לגחך קלות הוא הביע הזדהות רגשית עם חששותיה מפני דפיקה בדלת, והנהן בקול כשתלתה את ביטחונה בגדולי התורה אשר אסרו על ילדיה להתייצב בלשכת הגיוס, לא רק להתגייס. "נעשה מה שגדולי התורה יגידו", הוסיפה, ולרגע היה אפשר לזהות בקולה שבריר ספק: אולי הם טועים, אבל מי אני שאתווכח עם גדולי תורה.

השאלה שאם הבנים מבני־ברק אמורה לשאול את עצמה, שכל חרדי אמור לשאול מזמן, היא איך יכול להיות שגדולי תורה יגיעו למסקנה כה עקומה, מעוותת בעליל. מדינת היהודים שהם חיים בה נאבקת על נפשה, פשוטו כמשמעו, אך אצלם עולם כמנהגו נוהג, מלבד אולי תוספת של פרק תהילים, חלילה לא תפילה לשלום חיילי צה"ל. הם בוודאי שמעו כבר על מצוקת כוח האדם של כוחותינו בחזית, מעת לעת מתגנבת לאוזניהם שוועת נשי המילואימניקים, אפילו בעיתונים שלהם כתוב על החיילים שנפלו אתמול ועל מה שאיראן מתכננת לנו למחר, ובכל זאת פוסקים לצאן מרעיתם לא לשרת בצבא.  

כשהצופרים כאן מייבבים לרגל טיל בליסטי מתקרב מכיוון תימן, גם בבני־ברק, בירושלים, באלעד ובביתר־עילית ממהרים למרחב מוגן. אם ראש ישיבה זקן חש קשות בלבו, אין ספק שהתלמידים מפסיקים ללמוד ומזעיקים אמבולנס. אבל כשלמדינה כולה נשקפת סכנת נפשות, גדולי התורה פוסקים לשבת, ללמוד ולא לעשות כלום מעבר לכך. זה הגיוני? היכן בדיוק כתוב שרעיון תורתו־אומנותו דוחה מלחמות מצווה ופיקוח נפש המוני?

כבר קשה להאמין שהם יתעשתו ויחזרו בתשובה, אפילו אם הרמטכ"ל יישבע בנקיטת חפץ שלא להעביר על דתו אף מתגייס חרדי. הקדמת הבחירות הנקמנית שהם גוזרים על ישראל, לשמחת המפלגות האנטי־חרדיות, תעניש אותם תחילה. עולם התורה לא באמת ייפגע מכך, רק יתחשל. כרגע, כואב הלב לכתוב, הוא מופת של חילול השם.