סקר שערך שירות התעסוקה בקרב משרתי מילואים ופורסם לפני כמה שבועות, העלה כי 41% מהם דיווחו שפוטרו או נאלצו לעזוב את עבודתם לאחר שירות המילואים. על פי הסקר, 75% דיווחו על פגיעה כלכלית בעקבות שירות המילואים. נתונים דומים עולים גם מדו"ח נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה, שפורסם גם הוא לאחרונה. מספר התלונות לנציבות בנושאי אפליה על רקע שירות מילואים בשנה שחלפה זינק דרמטית, והתלונות הללו מהוות 63% מכלל התלונות במהלך התקופה.

לצד מתווה הטבות נרחב לחיילי המילואים, שכבודו במקומו מונח, אנשי מילואים רבים חווים פגיעה בביטחון התעסוקתי. כשאנחנו שוב בעיצומו של סבב גיוס רחב היקף, בלתי נסבל שהמשרתים משלמים מחיר כפול על שירותם למען המדינה, עד כדי איבוד פרנסתם.

לפני כמעט 20 שנה, באחת הפעמים שבהן נקראתי לשירות מילואים, קיבלתי טלפון מהבוס במקום העבודה שלי באותם ימים. "תשמע, אנחנו נאלצים לפטר אותך", אמר. "אנחנו בקשיים כלכליים ואין לנו ברירה". הייתי מופתע. "אתה יודע שאתה מדבר איתי עכשיו כשאני באימון בצאלים, באמצע שירות מילואים", אמרתי, והוספתי: "אני לא חושב שזה חוקי. לפחות חכה שאסיים, אחזור מהשירות ונדבר". זה לא ממש עזר. עוד באותו יום קיבלתי מייל רשמי ומסודר על סיום ההעסקה.

כשסיימתי את השירות החלטתי לממש את הנוהל הקיים למקרים אלו, ולהגיש תביעה לוועדת התעסוקה במשרד הביטחון בגין פיטורים תוך כדי מילואים. נקבע דיון בוועדה, ובו ניתנה למעסיק ההזדמנות להציג את טענותיו. ובכן, אף שהתברר שהחברה אכן הייתה בקשיים כלכליים חמורים (זמן קצר לאחר מכן העסק נסגר) ואני לא היחיד שפוטר, הוועדה חייבה את המעסיק לשלם לי את הסכום המקסימלי, שהגיע לחמש משכורות. אחת הסיבות המרכזיות שחברי הוועדה הדגישו כבסיס להחלטתם הייתה שמכיוון שהייתי בעיצומו של שירות מילואים, הייתי צריך להיות האדם האחרון שמפוטר בחברה. לשיטתם, עם כל הכבוד לקשיים הכלכליים של מעסיקיי, כל עוד הם המשיכו להעסיק שם אנשים אחרים, לא היה להם היתר לפטר אותי.

האם זו הגישה הרווחת גם היום? שירות המילואים מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, קשוח ונרחב הרבה יותר מבעבר. כשמתבוננים על הפרסומים השונים בנוגע להיקפי הפגיעה בעבודה של משרתי המילואים, ונחשפים גם ללא מעט סיפורים אישיים של אלה שחוו את זה זמן קצר לאחר סיום סבב שלישי ורביעי, ואחרי מאות ימים בשטח – אי אפשר שלא לחוש זעזוע.

אומנם מאז תחילת המלחמה בוצעו כמה שינויי חקיקה, כגון הרחבת מספר הימים לאחר השירות שבהם נאסר לפטר את העובד (כעת מדובר על שישים יום), וכן הגנות מסוימות על בנות הזוג של המשרתים, אבל הנתונים עדיין מדברים בעד עצמם. עד כמה המעסיקים מצייתים לחוק ונזהרים שלא לפגוע בעובדים, ועד כמה הוועדות קשובות למילואימניקים שפוטרו?

אגב, גם מה שקבוע בחוק לא בהכרח עוזר. חלקים נרחבים מהפגיעה התעסוקתית מצויים באזור האפור שמעבר להוראות החוק. למשל, מילואימניק שחוזר למקום העבודה ורואה שמישהו אחר יושב על הכיסא שלו. "בגלל ההיעדרות הממושכת החלטנו שמישהו אחר ימלא את התפקיד שלך, בינתיים מצאנו לך תפקיד אחר", הסביר לו המנהל. או במקרה קיצוני יותר, עובדת שחזרה אחרי מאות ימי מילואים והבוס אומר לה שהוא ממתין לסיום 60 הימים המחויבים על פי חוק, ומיד לאחר מכן יפטר אותה. אם אדם מגיע לראיון עבודה ואחת השאלות הראשונות שהוא נשאל היא כמה ימי מילואים עשה לאחרונה ומתי הצו הבא שלו (שאלה שספק אם היא חוקית) – אנחנו בבעיה גדולה.

אכן, עם כל הביקורת על חלק מהמעסיקים, צריך לעשות הבחנה. יש מעסיקים קטנים ובינוניים שהמלחמה פוגעת גם בהם. רבים מהעובדים שלהם מגויסים, ולעיתים גם הבעלים בעצמו. אי אפשר להפיל עליהם הכול. מנגד ישנם מעסיקים שיש להם יכולת התמודדות טובה, ושכמה עובדים מגויסים לא פוגעים ברווחיות שלהם. אי אפשר להעניק התייחסות זהה לעסק קטן ומאותגר כלכלית ולחברת הייטק מצליחה. ככלל, המדינה חייבת לתת מענה לא רק לחיילי המילואים שתעסוקתם נפגעת, אלא גם לחזק את המעסיקים שזקוקים לכך. דוגמה לצעד ראוי כזה היא שינוי בנהלים בעקבות המלחמה, שהביא להשתתפות המדינה בהפרשות הסוציאליות של המעסיקים לטובת העובדים (עד אוקטובר 2023 המעסיקים נשאו בעלויות בעצמם).

במקום ליצור טלאי על טלאי ולהוסיף הוראות שעה, הרחבות וסעיפים שונים לחוק, המציאות מחייבת ליצור חוק חדש ומורחב שיגן על חיילי המילואים. כזה שיעגן את הזכויות שלהם מצד אחד ואת החובות החלות על המעסיקים מצד שני, אבל יאפשר אורך נשימה גם למעסיקים, תוך מענה לצרכים השונים ומתן תמריצים.