רבים מאיתנו שותפים לתחושה שמוסדות המדינה אינם עונים על צרכינו ולא ממלאים כיאות את תפקידם. כך גם בתחום הרוח; מוסדות הרוח הרשמיים, מהרבנות ועד האקדמיה, אינם נותנים מענה ראוי לשאיפות הקיומיות שלנו, שלא לדבר על סוגיות היסוד במחלוקת המתחוללת על אודות זהותנו הלאומית.
לקראת כינוס הוועידה לייסוד הרבנות הראשית לישראל, בשנת 1921, התריע הראי"ה קוק על ירידת כבוד הרבנות. הוא טען כי הרבנים "נעשו גם הם עצמם מוסגרים בתוך מסגרת צרה של סיעה פלונית או מפלגה אלמונית, ומכונסים בתוך הקטנות המפלגתית עם כל חסרונותיה ומגרעותיה". הדברים מהדהדים גם כיום, הן לגבי הרבנות והן לגבי מנהיגויות רוחניות אחרות בציבור הישראלי.
הגיעה שעתה של תורה במובנה הרחב ובפרשנויותיה המגוונות, שתהיה שורש לחיי השראה ומשמעות לחברה הישראלית. בתקופה האחרונה חווינו דוגמה צורבת של צורך בתורה המסוגלת להיענות לצרכים הקיומיים של כלל האומה, כאשר המוסדות הרשמיים של הרבנות שתקו, וקול צלול של תורה חיה עלה דווקא מלמטה מתוך העם. זהו ביטוי אותנטי למה שאפשר לכנות דמוקרטיזציה של לימוד התורה, בחינת "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר".
הכי מעניין
תפילה להשבת החטופים בכותל, בהשתתפות הרב הראשי דוד יוסף | צילום: אריה לייב אברמס, פלאש 90
עברנו, ואנו ממשיכים לעבור, ימי מלחמה קשים. צעירים וצעירות מטובי בנינו ובנותינו נפלו גיבורים בקרב. משפחות חיות בכאב, בימים ארוכים של אבל; אחרות קמות מדי בוקר, בדמעות שאין להן סוף, נוכח מציאות לא נתפסת של חודשים רבים שבהם יקיריהם כלואים בחושך מתחת לאדמה, סובלים ייסורי שאול. למרות מחלוקות על הצעדים המדיניים הנחוצים כעת, כמעט כל חלקי הציבור מאוחדים בכאב העצום ובהזדהות העמוקה עם המשפחות ועם החטופים.
והנה ההנהגה התורנית לא נענתה לתביעה העולה משורשי התורה, המכונה "רחמנא", לצאת ללא לאות לרחובה של עיר, בכל הערים, לכל הכיכרות, יום אחר יום, במילים של נחמה, בתורה של חמלה ואהבה, לקיים מפגשים עם המשפחות מתוך קשר אנושי שלא יודע מנוחה מהי. ומי עשה זאת במקומה? הציבור הרחב – אדם עם אדם, קהילה עם קהילה, מגזר עם מגזר.
לא די בתפילה
בתחום אחר בחיינו הלאומיים, המהפכה עדיין לא התחוללה. חווינו השנה אחת מעונות החורף היבשות ביותר שנמדדו בארץ בעשרות השנים האחרונות. בתחילת עונת הגשמים, כאשר כבר מורגש היה חסר משמעותי במשקעים, הורתה הרבנות הראשית להוסיף תפילת "ועננו בורא עולם" בברכת שמע קולנו, ובבתי כנסת רבים מתפללים נענו להוראה.
אלא שבכל מקורות ישראל, מה שעומד במוקד בעת צרה איננו התפילה מצד עצמה אלא התכנסות הציבור לשם תיקון בנוגע למצוות שבין אדם לחברו, טיפול בשורשי האלימות בחברה, וחיזוק האחדות שבין חבריה. והנה הייתה הזדמנות מעשית לחולל תהליך של ריפוי חברתי ושל איחוי הקרעים הקשים בעם. הייתה שעת כושר לחזק תהליכי ערבות כלפי חקלאים סובלים ולהוביל מהלך של לכידות חברתית, למרות המחלוקות הפוליטיות העזות. אלא שההנהגה התורנית במוסדות הרשמיים, שאיננה ערה לתורה של כלל האומה, שתקה ולא פעלה לעורר את הנפשות. ומי יעשה זאת במקומה? אנחנו – כל מי שמבקש להיות שותף לתורה ארץ־ישראלית חיה.
קשה מכול הוא הפילוג, המהווה סכנה חמורה לעתיד המדינה. ואיפה ההנהגה הלאומית? דווקא עכשיו המוסדות המרכזיים בהנהגה נמצאים בהתגוששות קשה, התגוששות שאולי אין לה תקנה. מציאות זו ממחישה ביתר שאת את הצורך בתורה המשוחחת עם סוגיות מרכזיות בקיומו של כלל הציבור. דווקא תורת ישראל מסוגלת להוביל מהלכים המחברים בין המגזרים, מתוך הטמעת תודעת הברכה שבמחלוקת לשם שמיים, מחלוקת לשם קיום האומה, שבגינה נברר יחד את שורשי זהותנו.
זירת החקיקה איננה ערוכה לבירור שורשי הפער הערכי והתודעתי שבין חלקים גדולים בחברה, בשאלות של זהות. הכרעות אמיתיות בשאלות כאלו לא ייתכנו בהרמת ידיים בקואליציה זו או אחרת, ואף לא בכיפוף ידיים של ציבורים שלמים על ידי החלטות בג"ץ, המשאירות קהלים גדולים כועסים וכואבים. רק תודעה הרואה את התורה כשייכת לכלל העם ולצרכיו הקיומיים, מסוגלת לפתוח שערים למסילות חדשות בחיינו הציבוריים, מסילות שלא יהיו פוליטיות אלא של נפשות ההולכות בדרכים שונות אל יעד משותף. תורה זו תוביל רוח לאומי של פיוס במקום פילוג, ובעיקר של הקשבה במקום אטימות וגידופים.
וכאן הבן שואל
והנה דווקא בימים אלו אנו עדים לתופעות מפליאות של התלכדות חברתית וחיפוש אחר עוגנים משותפים בשורשי הזהות הקולקטיבית, המלוות בהתעוררות אמונית בעם, בתורה העולה מלמטה. רבים מבקשים לעגן את זהותם בסיפור של עם ישראל, ולהתחבר לעוצמות ולעושר שבמסורת. גם מי שאיננו מחפש "חוזרים בתשובה" בכל סרטון, אינו יכול שלא להתפעם מהסיפורים על אודות שמירת מצוות מחודשת, יוצאת מהלב ומהנפש, אצל רבים מהחטופים שברוך השם הולכים שוב בינינו, ומדברי הוריהם. כל זה אחרי חודשים שבהם נשים צעירות, אלמנות טריות, השמיעו דברי הספד מצמררים על בעליהם שנפלו, דברים שעוררו את כולנו.
מה אמור להיות אופייה של תורה המחברת בין חלקי העם במציאות כואבת אך מרתקת זו? אין מקום לתורה היורדת מגבוה, אלא לשיח כן המכיר בחיוניות של אותם מהלכי עומק שהעם בונה. נחוצים מפגשים של אמת, של אדם עם אדם, שיח כן על אמונות הבוקעות משורשי הנפש הסגולית של כל אחד ואחת. חיוניותה המיוחדת של ההתעוררות שאנו עדים לה היום יונקת מתודעה של חירות. זהו ביטוי אותנטי של בני אדם החשים את המשמעות הסגולית של חייהם בפנייה אישית אל המסורת, אל התורה, וכן אל א־לוהים, מתוך יראה וענווה מהולות בחופש, עצמיות ואחריות.
זוהי שעתם של אלה המבקשים לשמוע את קולה של התורה המעוררת את עצמיות האדם ומנחילה משמעות לקיום. המפגש עם אדם הבוחר בתורה מתוך חירות וחיפוש אחר משמעות אישית חייב להיות פתוח לתהליכים של ניסוי ותהייה, עליות וירידות. אין מקום לתוכחה ושיפוטיות, רק למפגש של אמפתיה, לימוד משותף וחברותא של הקשבה ונתינה הדדית, של קבלה מתוך הזדהות והתחברות אישית.
התעוררות רוחנית של אדם המבקש דעת מתוך עמדה של חופש, ולא משום ציות לצו אוטוריטה, היא עדות אותנטית לטיבה של נפש אחת. מה שנאמר במשנה לגבי דרך הלימוד בליל הסדר, "וכאן הבן שואל", נכון היום לגבי דור שלם. הרב יוסף דב סולובייצ'יק תיאר את ליל הסדר כ"קהילה לומדת שאין בה אורח ובעל הבית, ואין עבד ואדון. כולם חייבים להשתוות בליל הסדר – כולם מלמדים וכולם לומדים". הוראת הלכה למעשה היא תמיד נחוצה, אבל היום נחוץ לימוד השובר את גבולות המגזרים, לימוד פתוח אינטלקטואלית ומאתגר רוחנית, עם דלת פתוחה לכל יהודי ויהודייה. חופש מחשבה וחקירה, ובו־בזמן מחויבות עמוקה למרכזיות לימוד התורה בחייו היהודיים של כל צעיר ומבוגר, לשאיפה להפוך את לימוד התורה לחיים של משמעות אישית – כל אחד בדרכו ובדרכה.
זוהי השעה של התעוררות מלמטה, תנועה של רבים וטובים שיתכנסו למפגשים אנושיים של לימוד תורה, מפגשים מוארים בין אדם לאדם, שבהם מחפשים יחד כיצד אבני היסוד של היצירה התורנית והמחויבות היהודית לדורותיה, יכולות להגיב לחזון וליעדים הקיומיים של הפרט והכלל. נפתח את התורה כדי לשוחח יחד על אודות עושרה של הבנת התורה את החיים ואת החוויה ההיסטורית של עם ישראל.
אחד מחכמי התלמוד תיאר באופן דרמטי את המפגש הפתוח והקשוב של אנשים החותרים יחד, מתוך חילוקי דעות נוקבים, להבין את חוכמת התורה בחייהם. "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". אין דעת האדם דומה לדעתו של חברו, וחיפוש משותף אחרי אמת ומשמעות תמיד מלווה בגישות שונות וחילוקי דעות. ריבוי הדרכים השונות, ההולכות ונחשפות מתוך מאמץ משותף להעמיק את הדעת ואת כובד הקיום האישי, דווקא מחזק את הקרבה ואת האחווה. מלחמת הדעות מצמיחה את האהבה.
שום דבר לא צריך להיות מובן מאליו. עלינו רק לחתור יחד להקשבה לשיח הדורות על אודות התנועה הדו־כיוונית בין התורה והחיים, ולשיח הפנימי שבנפש האדם השותף בלימוד, לפעמים ה"אחר" כל כך. זו הדרך להפוך את המפגש בין העולמות השונים שבחברה הישראלית לחלון שאור השונה מאיר דרכו, ואולי גם למסילות להבנה הדדית. יחד נגלה את פשר הסוד של מחויבות ויצירתיות השורות בכפיפה אחת, ומתוך כך תיווצר שפה פרטית וחברתית שמתוכה נצמח אל עתידנו המשותף.
תורת הזמן הזה
ההזמנה ההיסטורית שמונחת לפתחנו היא יצירת תורת ישראל של הזמן הזה. סמכותה של תורה שכזו לא תתבסס על חובה חיצונית, לא על תבונה אובייקטיבית אקדמית, ועל אחת כמה וכמה שלא על חוק המדינה, אלא על קבלת עול פנימי ואישי. תורה זו תיכתב מתוך מפגש אדם עם אדם בחיפוש אחר משמעות אישית בחיים הסגוליים של כל אחד ואחת, ובחשיפה לקיום הסגולי המשותף של עם ישראל. לא הוראה מלמעלה אלא מפגש כן מתוך תביעה עמוקה וברורה לחיים של רגישות מוסרית ואנושית.
אנו חיים בתקופה של פיתוחים מרהיבים בתחום המדע והטכנולוגיה. יש צורך דחוף לא רק בפסיקות למעשה בשאלות חדשות העולות מכך, אלא בעיקר בהנחיות לחיים של משמעות. אנו עדים להתרוקנות קיומית, בתרבות של שפע ובתקשורת שמתנהלת בעיקר דרך כלים טכנולוגיים. נעדרת מנהיגות תורנית הנענית לצו של הנחיית דור צעיר בניצול כוחות יצירה מתרחבים ומתעצמים לשם הפריית ברכת החיים, לרווחה חברתית ולריסון ניצול עמדות כוח לשם אינטרסנטיות גסה. גם כאן קיימת בחינה של "תורה הכרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".
שני תחומים במיוחד חייבים להעסיק תורה ארץ־ישראלית חיה, החשה את הרוחות הנושבות בנפשות היום: הענקת משמעות ומחויבות לקשרי משפחה מול כוחות המפרקים אותם, ויצירת מפגש חי וכן עם הרבים שמביאים לפתחו של בית המדרש של דורנו את שאלת אדם מהו. כיצד חוכמת התורה על ענפיה ומגוון פרשנויותיה מלמדת על סוד תיקונו, וכיצד יש לברר, מתוך חירות קיומית וחיפוש משמעות אישית, את תפקידו וייעודו האישי והקולקטיבי.
אבי ז"ל, הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ, תיאר אחד לאחד, בספרו "משבר היהדות במדינת היהודים", את השורשים התודעתיים והרוחניים שהביאו לפילוג הנוכחי. לקראת סוף הספר הוא תיאר בקצרה מה אמורה להיות תורה העולה מנפשותינו:
"במשך כמעט אלפיים שנה של גלות, נאבקנו נגד הפליה מדינית וכפייה דתית מצד שונאינו. האם נעמיס אותו העול של הפליה וכפייה שאנחנו סבלנו ממנו מאות בשנים על אחינו בני ישראל שאינם תמימי דעים עמנו בהבנתם את היהדות? מהות הטוב, וההתחייבות לעשותו, צריכות להיות אוטונומיות, זאת אומרת שהאדם צריך להזדהות עמהן מתוך עצם מהותו כבן אדם, ולא משום ציות לצו אוטוריטה שמחוץ לו. ואם כן, צריך הטוב לבוא ממעיין על־אנושי, מטאפיזי, מהאלוקים; ומצד שני, צריך הוא להיות אוטונומי, מכוח יצירתו של האדם. נדמה לנו שבתוך ההיסטוריה האנושית, היהדות היא, ורק היא, זו שבאה וממשיכה לקיים בכוח את הפתרון לבעיה זו".
הרב דוב ברקוביץ הוא ראש בית המדרש "בית אב" להתחדשות בתורה. ספרו "המשנה של רבי" ראה אור לאחרונה בהוצאת תבונות