כבכל שנה ב־58 השנים האחרונות תציין מדינת ישראל את יום השנה לשחרור המחצית המזרחית של בירתה מידי הכובש הירדני. בתוך שלל הסיסמאות שיפיצו מנהיגי ישראל בטקסים לרגל יום ירושלים הבא עלינו לטובה, יהיה מקום בולט למסר הבא: להעמיד את ירושלים בירת ישראל במרכז.

המגמה התחזקה לפני שנים אחדות, כשהנשיא דונלד טראמפ קבע בירושלים את מקום מושבה של השגרירות האמריקנית. מדינות מעטות הלכו בעקבותיו, אך רוב "העולם" – וגם ישראלים לא מעטים – ממשיכים להתנכר לבירה, ומוכנים להסגיר חלקים חשובים בה לכובש ערבי. אין מדובר רק בשכונות קצה של העיר המזרחית, אלא על הלב – על העיר העתיקה והר הבית.

ספק אם ישראל עצמה פועלת בנחרצות ובהתמדה כדי להעמיד את ירושלים במרכז, שכן יש די דוגמאות שמלמדות על מגמה הפוכה. כך למשל, רבות מישיבות הממשלה וגם ועדת השרים לענייני ביטחון ("הקבינט") מתקיימות בתל־אביב, שאינה בירת ישראל. אפילו אם מטעמי נוחות וצורכי המלחמה חשוב להתכנס סמוך למטכ"ל – שאף הוא בתל־אביב, ולא בבירה – אין הצדקה לקבל אורחים זרים בתל־אביב במקום בירושלים. לא מדובר רק בשרים, אלא בראש הממשלה עצמו. הנוחות של קבלת אורחים בתל־אביב פוגעת במעמד ירושלים.

לא מיותר להזכיר שראש הממשלה בנימין נתניהו העתיק את מקום מגוריו מירושלים הבירה לשכונת יוקרה במישור החוף, ושחלק מבני משפחתו שוהים זה זמן רב במיאמי, לבושתנו. כדאי לשאול ביושר: האם ישראל עצמה עושה ככל יכולתה כדי להעמיד את ירושלים במרכז? התשובה שלילית.

ירושלים היא עיר הבירה. ירושלים היא המרכז הגיאוגרפי של ארץ ישראל המערבית. היא העיר הגדולה בישראל, כפולה מתל־אביב באוכלוסייתה ובשטחה. אף על פי כן, בשיח הציבורי והתקשורתי הביטוי "אזור המרכז" מתייחס בעקשנות לאזור תל־אביב, ולא לירושלים.

היא עיר הבירה, אבל משרדי הממשלה, וגם רשות השידור, בנק ישראל ועוד מחזיקים שלוחות מיותרות ויקרות בתל־אביב. ועדות הכנסת מתכנסות מדי פעם בתל־אביב, שלא לדבר על מחנה מטכ"ל המתעצם לעומק ולגובה בתל־אביב. מן הראוי היה שיעבור למצודת כפיר בצפון ירושלים, ויתרום בכך להעברת אלפי משפחות צעירות לירושלים. רשות השידור "הממלכתית" (האומנם?) פותחת את שידוריה בהכרזה "קול ישראל מירושלים", אבל בפועל משדרת מאור־יהודה, פרוור של תל־אביב, בסמוך למחלף מסובים.

עד למלחמת ששת הימים נמצאה הבירה בקצהו של כביש צר ומפותל שהוביל אליה, תחנה סופית נידחת. כבר 58 שנים אין זה המצב, לשמחתנו. שחרור יהודה ושומרון העמיד את העיר במרכז, גם הגיאוגרפי (מבחינת מזרח־מערב), בשעה שתל־אביב נמצאת בירכתי מערב. מאז הדרכים מובילות ממנה לא רק מערבה, ומתקיים "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה". התיירות למדבר יהודה ולים המלח עוברת בעיקרה דרך ירושלים, ונסיעות מירושלים לאילת או לצפון הרחוק נעשות דרך כביש 90 לאורך בקעת הירדן והערבה.

מדי פעם מתפרסמים נתונים על הגירה שלילית מירושלים. נכון היה לפרסם במקביל גם נתונים על הגירה שלילית מתל־אביב. לעיתים היא גבוהה יותר. בתחום התחבורה, נמל התעופה הבינלאומי של ישראל, נמל התעופה בן־גוריון, נמצא בין שתי הערים ומשרת את שתיהן. אבל הסימון המקוצר שלו הוא TLV ולא JLM. האם כך מתייחסת מדינה אל בירתה? מדוע לא לתת לנתב"ג את הקוד הפנוי JLM?

נהוג בעולם שמניין הקילומטרים מתחיל מנקודה מרכזית בעיר הבירה: הבית הלבן בוושינגטון, הכיכר האדומה במוסקבה, קתדרלת נוטר־דאם בפריז. בישראל? בתקופת הכיבוש הרומי התחיל המניין בקרבת שער שכם של ימינו, ובתקופת הכיבוש הבריטי היה שער יפו נקודת האפס למדידת המרחקים. אבל במדינת ישראל הריבונית ההתחלה היא בנקודה אלמונית לא מרכזית, ולא בעיר הבירה – אי־שם ליד מחלף קיבוץ גלויות. ירושלים מצויה בערך בקילומטר השישים מתל־אביב.

בחלק מהסוגיות אפשר לטפל מיד, אפילו בזול. חלק אחר מחייב פעילות ממושכת. אבל כל עוד בישראל הרשמית והתקשורתית ההתייחסות לירושלים היא כאל שוליים, קשה לצפות מאחרים שיעמידו את ירושלים במרכז. יום ירושלים הוא היום המתאים לשינוי כיוון בנושא זה.

ד"ר רון בריימן היה יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי