"האזור הזה נחשב מעבר להרי החושך אפילו לאנשי חברון. היום יש פה אור"

בפאתי חברון היהודית גרות מזה כחודשיים שתי משפחות בבית חדש שרכשה עמותת "הרחיבי מקום אהלך". בית "גאון יהודה" נמצא בקצה העליון של היישוב היהודי, מעבר לבית העלמין ולתל־רומיידה. נשקפים ממנו נופי חברון הערבית, הוא בנוי ומרוהט בסגנון ערבי, אבל דגלי ישראל המתנופפים בכל פינה, וספרי הקודש על המדפים, לא משאירים מקום לספק: כאן גרים בכיף ישראלים.

המועצה המקומית חברון, המועצה הקטנה ביותר בארץ, אחראית מבחינה מוניציפלית לשטח שמפאתי קריית־ארבע עד כמה עשרות מטרים אחרי בית גאון יהודה. הסכם חברון, שנחתם ב־1997, חצה את העיר לחלק ערבי (H1) ויהודי (H2). הבית החדש נמצא ממש בקצה השטח הישראלי, ומרחיב את היישוב: "עוד שני בתים זה כבר H1", מסביר ראש המועצה, אייל גלמן. "יהיו כאן לפחות עשר משפחות, הנוכחות שלהן פותחת עוד שכונה בחברון ומושכת את החיבור המוניציפלי והממלכתי לחלק שפחות החזקנו בו. זו התקדמות, אבל יש עוד הרבה מה לגאול ולהתיישב. לכן אנחנו ממשיכים מפה הלאה לעוד בתים.

"גאון יהודה הוא הבית העשירי שנקנה בחברון", מוסיף גלמן. "אנחנו רואים איך קניית הבתים משנה את המציאות. היא מרחיבה פיזית את חברון ומעמיקה את האחיזה בה. למרות הקרבה הגיאוגרפית לשאר היישוב, עד היום האזור הזה נחשב מעבר להרי החושך, אפילו בעבור אנשי היישוב שהיו רגילים להגיע עד תל־רומיידה או בית העלמין אבל לא הסתובבו ברחובות הסמוכים. עכשיו אין פה חושך, רק אור, וכל השכונה נפתחה בפנינו לחופש תנועה וחיים נורמליים".

גם מבחינה ערכית, מסביר גלמן, יש חשיבות מיוחדת לגאון יהודה. "זו ממש חזרה לנחלת אבות", הוא מצביע על הגן הארכאולוגי של תל־רומיידה, המרוחק מטרים אחדים מהמרפסת שאנחנו יושבים עליה. "זו חברון המקראית. אברהם אבינו עמד כאן וקנה את מערת המכפלה, פה דוד התחיל את המלוכה שלו. המקווה העתיק הגדול ביותר בארץ נמצא פה, הייתה כאן התיישבות יהודית ענפה עד שהגיעו הרומאים ופיזרו אותנו. השבוע חל יום שחרור חברון במלחמת ששת הימים, ומה שאנחנו עושים כאן הוא מימוש ישיר של אותו ניצחון".

הבית קרוי על שם יהודה יהלום, בן חברון. יהלום, לוחם סיירת גולני, נפל בלבנון בערב חג הסוכות, חודשיים לאחר נישואיו. קריאת הבית לזכרו הולמת את מי ש"היה מחובר לשורשיות ולעוצמה של ההתיישבות בחברון, מתוך זקיפות קומה", כפי שמעיד ראש המועצה.

"תנועת 'הרחיבי מקום אהלך' עוסקת בגאולת קרקעות בחברון בפרט וביהודה ושומרון בכלל", אומר שלמה לוינגר, איש חינוך, חבר עמותת "הרחיבי" ובנם של ראשוני חברון, הרב משה והרבנית מרים לוינגר, שחי בחברון מאז ילדותו וממשיך במסגרת העמותה את מפעל חייהם של הוריו. "אבי יזם את הקמת העמותה כחלק מחזון של 'התיישבות מעשית יוצרת את העובדות'. המעשים שלנו מעצבים את המציאות".

דואגים לביטחון המוכרים

למרות החיכוך עם השכנים הערבים, בחברון מתנגדים באופן עקרוני להתמגנות יתר. "לפני כמה חודשים, אחרי הירי אל בת־חפר, ראש ישיבת ההסדר בשדרות הרב דוד פנדל כתב איגרת לתושבים והמליץ להם שלא להסכים לשום שכבת מיגון", מספר לוינגר. "הוא הסביר שההסכמה שלהם בשדרות להתמגן אפשרה למדינה לעצום עיניים עד 7 באוקטובר. שאלת ההתמגנות עלתה בחברון הרבה פעמים. למערכת הביטחון היו הצעות התמגנות מרחיקות לכת, כולל ייבוש כביסה במכונות כדי שלא יצאו לתלות אותה בחוץ, אבל הרב לוינגר אמר שפה יחיו כמו בכל מקום בארץ, והצבא יגן על החיים כמו שהוא מבין ויודע. בהמשך הוא הבין שלא מספיק להימנע מהתמגנות, אלא צריך לפעול בכיוון ההפוך ולהתרחב".

איך הבית הזה נבחר?

"הוא התאים", משיב לוינגר קצרות. "אם היינו יכולים, היינו קונים הרבה יותר בתים. מגיעות הרבה הצעות ורובן המוחלט נופל מסיבות שונות – הם רחוקים מדי, יש הרבה בעלויות, חסרים מסמכים. כשאנחנו רוכשים בית אנחנו צריכים כל הוכחה אפשרית, אבל העסקאות בין הערבים לא תמיד מדוקדקות. במקביל להיתכנות המשפטית בודקים את הנושא הביטחוני. אם יציעו לי למשל בית באמצע דהריה, תהיה לנו בעיה לממש".

"ההצעות מגיעות בדרכים מגוונות", מספר גלמן. "כמה פעמים קרה שדפקו אצלי בדלת ואמרו שמישהו מחפש אותי בחוץ, ומשם העניינים התחילו להתגלגל. לפעמים מגיעים טלפונים ישירות לעמותה. אם מחפשים בגוגל 'מכירת בית בחברון' או משהו כזה, עולה המספר של 'הרחיבי'. כשיש קמפיין לגיוס כספים אנחנו רואים פתאום גל של טלפונים, וגם אחרי שנכנסים לְבית הרבה פונים אלינו פתאום. הם רואים שזה אפשרי".

לוינגר: "אנחנו דואגים שהמוכר יבין את הסיכון עבורו, ומוודאים שאפשר לדאוג לו. הם יודעים שזה מסכן אותם, הם מכירים סיפורים, והרשות הפלסטינית דואגת לעשות שיימינג למוכרים, אבל ההנחה שלהם היא שאין פה עתיד. הם יודעים שזאת הזדמנות לקבל הרבה כסף ולנסוע איתו לאירופה, לאמריקה או אפילו לירדן. החיים של הערבים ב־H2 לא נוחים, והרשות משלמת להם כדי שלא יעזבו".

יש למוכרים פרופיל?

"צעירים", משיב גלמן. "הדור הישן מחובר לקרקע ולאידיאולוגיה. אדם בן יותר מ־60 לא ימכור, השם שלו זה מה שנשאר לו בחיים. את הדור החדש זה פחות מעניין, הם רוצים יותר כסף ופחות ילדים. אנחנו ממש רואים את זה. שייח' ג'עברי (פריד אבו ח'דר אל־ג'עברי, מנהיג מרכזי בעיר שמת לפני כשנה; א"ז) דיבר איתי הרבה על הבעיה החינוכית שיש להם בגלל הרשתות והאנרכיסטים שמביאים להם תרבות מאירופה ומטפחים אצלם רצון לחיים אחרים. הוא נשמע כמו ראש מכינה שמסביר איך תרבות המערב הורסת כל חלקה... מי שמחובר יותר למקום הזה יישאר פה, זה הסיפור של חברון ושל הארץ כולה".

אנשי "הרחיבי" מבקשים מהמוכר הפוטנציאלי פרטים ראשונים – מיקום הבית, למי הוא שייך, כמה בעלים יש לו. "אנחנו חייבים שהמסמכים יעמדו ברף המשפטי, כי אין בית שלא עובר בירור כלשהו. לכן רוב העסקאות נופלות", מחדד לוינגר. "אנחנו נכנסים לעומק הדברים, והתהליך הזה לוקח הרבה זמן. את גאון יהודה רכשנו לפני שנתיים. כשסיימנו את קניית הבית וכל תכולתו, כולל הספות שאנחנו יושבים עליהן כרגע, אף אחד לא ידע, וסיכמנו עם המוכר שהוא יבנה בבית עוד שתי קומות. בתחילת התהליך, חצי מהבית לא היה קיים. מאיפה היה לו כסף לבנות? דאגנו לו לעבודה טובה שפרנסה אותו, עם הכסף הזה הוא קנה את החלקים בבית שלא היו שייכים לו והתחיל לבנות.

"בשלב הזה קרה דבר מעניין: תושבים יהודים שלא ידעו על העסקה, שהייתה עדיין סודית, התלוננו לצבא שהוא בונה ועצרו לו את הבנייה. אמרנו לו שיכניס את המשאיות מהסמטה האחורית. בהמשך לא עצרו לו את הבנייה, וזה עורר אצל הערבים חשד שהוא מכר ליהודים. היינו שמחים שהוא ימשיך לבנות לנו וגם לקנות בעבורנו בתים, אבל כדי להגן על החיים שלו אמרנו לו שהגיע הזמן ללכת. הערבים מסביב תמיד יודעים ראשונים; בהתחלה אפשר להזים את השמועות, אבל אנחנו לא לוקחים סיכונים ודואגים ברצינות להם ולבני משפחתם. הערבים יודעים שיש לנו מילה".

אנשי העמותה למדו שלעיתוי המילוט של המשפחה יש משמעות רבה. "בבית רחל ובית לאה שקנינו בעבר, הרשות חשדה שבעל הבית מוכר אותו ליהודים והכניסה לשם משפחה ערבית בזמן שהוא שיפץ בעבורנו כדי שלא ייכנסו יהודים. יום אחד ראינו את כל המשפחה יוצאת, איש הקשר שלנו הלך לשאול מה קרה, והם ענו שיש נחש שמסתובב בבית בלילות. החלטנו להיכנס מיד, עם הנחש או בלעדיו. גרתי שם בהתחלה ואין לי מושג על מה התבססה האגדה שהם סיפרו".

התירוץ ליציאת המשפחה הערבית מ"גאון יהודה" היה סעודת אפטאר במהלך חודש רמדאן. המוכר השאיר את המפתח, המתיישבים נכנסו לבית, ומאז הם שם. ברגע אחד הם עברו ממצב של סודיות מוחלטת לפרסום פומבי. "פתאום כולם הגיעו לכאן, המון תושבים וכוחות צבא, ומנקודה בקצה שאף אחד לא מגיע אליה זה הפך למרכז ההתרחשות. ברגע שנגאלת שכונה כל הדרך אליה מתמלאת בדגלי ישראל ובגינון, ואנשים מרגישים בנוח להסתובב באזור. בפסח ראינו אלפים מגיעים לגן הארכאולוגי, עד אז רק מעטים היו באים".

הצבא לא ידע שהנכס נקנה?

"לא. יש לנו הערכה גדולה לצבא, אנחנו זה הצבא והצבא זה אנחנו, פועלים ונלחמים יחד, אבל בפעולות מסוימות צריך לשמור על סודיות. אם מישהו היה שומע על העסקה מלוחם שבטעות פלט את זה בשיחה או דרך המנהל האזרחי – כל הנכס יכול ללכת לפח. יש בית כזה, ששולם עד השקל האחרון עם כל המסמכים, איכשהו זה דלף, ערבי נכנס לגור בו ואי אפשר להוציא אותו כי חוקי הקניין לא ממומשים פה. המערכת מבינה ומכילה את העניין. הגיבוי של צה"ל מראה על עוצמה ביטחונית גדולה של החטיבה, האוגדה ופיקוד המרכז. הם מוכיחים שיש ביטחון בחברון".

ואכן, הביטחון נשמר למרות החיכוך הגבוה עם השכנים הערבים. במרחק עשרים מטרים מהבית נמצא מסגד, והבית הצמוד, בעל הקיר המשותף, שייך לבן דוד של המוכר. "בערבית אומרים 'נחנא ג'יראן טייבין' – אנחנו שכנים טובים", אומר לוינגר. "אני לא אבקש ממנו חלב, אבל ה'כבדהו' קודם ל'חשדהו'. הם השלימו עם המכירה ומבינים שמי שהלך עשה פה קופה יפה. הם מקנאים בו ודואגים לו בו זמנית". מכיוון שבניית חלק מהבית טרם הסתיימה לחלוטין, תנאי החיים בגאון יהודה לא אידיאליים ושתי המשפחות מתגוררות שם בתנאים חלוציים למדי. "היינו מעדיפים להיכנס כשהווייפיי כבר מחובר, אבל נגיע גם לזה".

חיים בקומונה

תמר ומישר סיקוראל, הורים לחמישה ילדים  ומהדיירים החדשים בגאון יהודה, המתינו לבשורה הזו זמן רב. "בכל פעם שלא קראו לנו כשנכנסו לבתים, התבאסנו. הפעם יצא בסייעתא דשמיא שכמה ימים לפני כן דיברתי עם המנכ"לית של העמותה, מרים פליישמן,  והיא סיפרה לי שיש בית רציני על הפרק. אמרתי לה שאנחנו רוצים מאוד לבוא, וערב אחד קיבלנו טלפון והבנו שזה קורה. הכול היה בשושו, על כל שאלה אמרו לנו שהם לא יכולים לענות ונתנו לנו רבע שעה להחליט. מישר היה בדיוק באפטר מהמילואים, וכשהמפקד נתן לו עוד 24 שעות אמרנו שאנחנו באים".

איך דמיינת את המעבר?

"לא ידענו אם אנחנו באים לכמה שעות או ממש עוברים, אז באנו עם ציוד מאולתר בשקיות סופר. לא ידעתי אם יפנו אותנו וחששתי מעימות עם כוחות הביטחון, לא רציתי שהילדים שלי יראו דבר כזה, אבל זאת לא הגישה היום. עלינו על הסעה שלקחה אותנו, והייתי בהלם מכל שכונה בחברון שחלפנו על פניה. כשעברנו גם את בית העלמין לא הבנתי לאן עוד יש להתקדם, עד שהורידו אותנו פה, מול הגן הארכיאולוגי. נכנסנו לבית ערבי לגמרי. יש שני חדרי שירותים משותפים, מטבח משותף וכל משפחה קיבלה חדר. חיים בקומונה.

"בימים הראשונים הערבים מסביב היו בהלם, הם לא הבינו מה קרה ואיך הגענו. הם התגודדו סביב הדלת ולא הרפו, אבל לאט לאט זה פחת והם התרגלו לנוכחות שלנו. אנחנו באנו מקריית־ארבע, והילדים שלנו כבר הולכים בטבעיות דרך הגן הארכיאולוגי להסעה בתל־רומיידה. דווקא המשפחות הוותיקות בחברון מתפעלות, כי לפני שנכנסנו לא היו נותנים להן ללכת באזור. הם אפילו לא חשבו שזה אפשרי".

היו אתגרים שסיקוראל ציפתה להם, כמו לקחת את הבגדים בכל פעם לבית בקריית־ארבע, בהיעדר מכונת כביסה, או לקום מוקדם יותר כדי להספיק לעבודה, אבל יש גם אתגרים לא צפויים: "אנחנו כאן חודשיים ולומדים בכל יום איך להסתדר. למשל, בגלל שהחיים משותפים אני צריכה להיות עם כיסוי ראש כל הזמן. זה בית של עם ישראל, אנשים כל הזמן נכנסים ויוצאים וזה מרגש, אבל גם מאתגר לארח כל הזמן ולהיות תמיד עם דלת פתוחה. גם הילדים כבר יודעים להראות לקבוצות את הבית ומעלים אותם לגג, לתצפית".

לצד רכישת בתים חדשים, במועצת חברון מנסים לשוב לאדמות ולמבנים יהודיים מן העבר. "רק בהר הזה יש 800 דונם שהקהילה היהודית קנתה לפני מאה שנים", אומר ראש המועצה. "אנחנו חוקרים לעומק כל מטר וגואלים מה שאפשר וגם מה שנראה כמעט בלתי אפשרי. הייתה כאן התיישבות יהודית ב־500 השנים האחרונות, ואנחנו עובדים לאתר את הבתים שאנשים גרו בהם ואת המסמכים המתאימים, הרבה פעמים בליווי הצאצאים של התושבים המקוריים. בסיום התהליך אני מעריך שיהיו עוד כמה אלפי תושבים במועצת חברון. זו תחזית ריאלית יותר מכיבוש כתר החרמון".

יש לך קשר עם עיריית אל־ח'ליל, חברון הערבית?

"ראש העיר הוא המחבל מהפיגוע שנרצחו בו שישה בחורים בבית רומנו לפני 45 שנה, כך ששום גורם לא בקשר איתו. יש לנו קשר עם העירייה דרך המנהל האזרחי בנושאים כמו פינוי אשפה וחיבורי תשתיות. יש הרבה מאבקים, ברמה המוניציפלית יש להם אינטרס שהרחובות שלנו יהיו מלוכלכים ומכוערים, והם כמובן מנסים לתקוף אותנו משפטית על כל בית שאנחנו נכנסים אליו".

חצי מיליון מבקרים

אחד מציוני הדרך המשמעותיים בהתיישבות היהודית בחברון היה רכישת בית השלום על ידי מוריס אברהם מארה"ב, צאצא למתיישבי חברון לפני תרפ"ט. "כולם אמרו לו שאין שום סיכוי לקנות בית בחברון", מספר לוינגר. "בשנת 1968 משרד הביטחון הוציא הוראה שאסור לשכור או לקנות פה נכס, ואף על פי כן הוא שם הרבה מאוד כסף והרכישה נעשתה. לפני 4,000 שנה אברהם קנה את מערת המכפלה פה ב־400 שקל כסף. לפי פרופ' יואל אליצור, בעולם העתיק שנת עבודה הייתה שווה 10 שקל כסף, זאת אומרת שאברהם אבינו שילם 40 שנות עבודה. גם היום צריך לשלם הרבה מאוד כסף כדי לגאול את האדמה, ואנחנו כל הזמן מגייסים תרומות".

איך עוקפים את האיסור על ישראלים לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון?

לוינגר: "לשם כך צריך להבין איך עובדת מערכת המשפט ברשות הפלסטינית, איך עובדת מערכת המשפט הישראלית, ואת השילוב של שתיהן. יש טכניקות שונות כמו שימוש בחברה שרשומה בירדן עם בעלים מישראל, שדרכה מתבצעת הרכישה. אנחנו נעזרים הרבה באנשי עיר דוד שפועלים בנושא בירושלים".

גלמן: "זכות היסוד לקניין נפגעת בצורה אנושה עבור ישראלים ביהודה ושומרון. יש עוד הרבה מה לשפר. מבית לבית המצב משתפר, וגם מערכת המשפט מבינה שאי אפשר לחסום ככה את הזכות הזו. בבית החדש לראשונה לא ביקשו מהמתיישבים להתפנות עד שיסיימו לעבור על כל הטפסים, אלא הבינו שזכות הקניין תקפה פה והליך הבירור מתנהל במקביל, כמו בכל מקום אחר".

"בית השלום" הפך לאבן בוחן. שנה ועשרה חודשים אחרי שהקנייה מומשה והדיירים נכנסו, המדינה הוציאה אותם והחל דיון משפטי ארוך. גלמן: "ברש"פ יש גזר דין מוות על מכירת נכס ליהודי. בדרך כלל הם מוכרים ובורחים מהארץ ואנחנו מספקים להם הגנה. במקרה של בית השלום המוכר ניסה גם לקבל את הכסף וגם להכחיש את המכירה. ידענו שזה עלול לקרות אז צילמנו הכול. לא היה שקל, דינר או דולר שהוא לא חתם על הקבלה שלו. הגענו עם מטר וחצי של מסמכים ותיעודים, והוא בא לבית המשפט עם הבל פיו ואז עוד שינה את גרסתו שוב ושוב. בסוף המשפט, שנמשך ארבע שנים, השופט משה בר־עם שאל את המוכר איך הוא טוען שהוא החזיר את הכסף אם יש חתימה שלו על כל שקל, הוא ענה שהמילה שלו היא הקבלה הטובה ביותר. בסוף בג"ץ פסק שהקנייה נעשתה כדת ויש לאפשר לנו לחזור לחיות בו".

היום גרות בבית השלום 15 משפחות, בהן גם משפחתו של גלמן. "כשהגענו הכול היה מלא בטונדות וגדרות תיל, היה קוד בכניסה, ומחלקה שלמה של חיילים על שלוש משפחות. חצי שנה אחרי שנכנסנו היה פיגוע ונפצע חייל, הייתי אז קב"ט קריית־ארבע ובצה"ל אמרו לי שצריך להעמיד חומה בגובה 6 מטרים ועוד גדר מהצד, אבל אנשי הבית הבינו שהפיגוע מלמד אותנו שצריך דווקא להוריד את הבטונדות ואת מספר החיילים ושיהיו פה חיים נורמליים, כך שבצד השני לא יחשבו שאם יפעילו מספיק לחץ נתקפל. אמרנו שנשים בחצר שערים והילדים יתחילו לשחק כדורגל. המח"ט אמר לי 'אתה סגן אלוף בצה"ל וקב"ט, מה הקשר בין ההצעה שלך לביטחון?' אמרתי לו שבטווח הקצר זו החלטה לא קלה, אבל אם אני מסתכל קצת יותר קדימה, ברור שזה הביטחון. הסברתי למח"ט שאנחנו לא רוצים לחיות במבצרים כאילו אנחנו בשגרירות ישראל בחברון.חיים יהודיים בחברון הם דבר טבעי ובסיסי, כאן השורשים של האומה כולה, וכשאנחנו מעמיקים כאן את השורשים האויב מבין שהטרור לא יצליח.

"ההצעה שלנו התקבלה והורידו את המיגון. בתור אבא זו הייתה החלטה לא קלה, הרגשנו חשופים, אבל מהר מאוד הבנו שצדקנו, זה הביא ביטחון. היום כולם יודעים מה שווה גדר וכמה קל להפיל אותה. ככל שנחיה כאן יותר בטבעיות, עם גני שעשועים ומגרשים, נצטרך פחות מיגון".

לוינגר: "מח"ט חברון בזמנו, יהודה פוקס, אמר לנו שהבית הוא נכס ביטחוני לתנועה על הכביש בין קריית־ארבע לחברון, ושאם הוא היה בשליטתנו באינתיפאדה לא היה קורה הפיגוע בסמטת הגיבורים, שבו נהרגו 12 אנשים. לפני 13 שנים גורמים ביטחוניים אמרו לי שלא יהיה דבר כזה, הם לא יאפשרו ליהודים בחברון להתרחב. היום זה עולם אחר, המערכת לגמרי איתנו".

לדברי השניים, התחושה היא שהקונצנזוס לגבי חברון מתרחב כל העת. "כל שנה מגיעים לכאן יותר אנשים, מכל הארץ ומכל המגזרים. בשנת המלחמה הגיעו לכאן יותר מחצי מיליון מבקרים, כולם הסתובבו בלי שכפ"ץ ובלי קסדה. החזון לחיות כעם חופשי בארצנו ולהתנגד להתמגנות הוא שמאפשר להמונים להגיע.

"מאז 7 באוקטובר אנחנו כמעט לא שומעים שאלות כמו אם זה לא מסוכן מדי, או למה דווקא בתוך חברון. כל כך ברור לציבור שהעמקת ההתיישבות מורידה את סף הטרור. כשאנחנו חיים בטבעיות, קונים בית וגרים בו, האויב מבין שאנחנו לא הולכים לשום מקום".