יש שניות מוזרה בהוויה הישראלית של החודשים האחרונים. מצד אחד ההישגים הצבאיים במלחמה הם כבירים: שלושה אויבים ותיקים של ישראל – חמאס, חיזבאללה ואיראן – הוכו קשות, עד שיכולתם לפגוע בנו פחתה, לפחות בעתיד הקרוב. מצד שני, גם תחושת החמיצות הניכרת באוויר עצומה. בעניין הזה ראוי להבחין בין שלושה סוגי חמיצויות: חמיצות מימין – על שחמאס לא הוכרע לחלוטין; חמיצות משמאל – על ההתעקשות להמשיך את המלחמה בחמאס, בוודאי במחיר של עסקת חטופים; וחמיצות כלל־ישראלית – על כך שלמרות ההישגים הכבירים, התהליכים המדיניים במזרח התיכון מתקדמים בלעדינו.

יש גורם משותף לכל שלוש החמיצויות: הקונספציה של 8 באוקטובר. עד 6 באוקטובר לקינו בקונספציית ההכלה מול חמאס, שעיקרה היה כי ניתן לקיים סבבי לחימה שבהם חמאס יוכה, יקבל תמריצים להתנהג יפה, ולא יעז לדרוש מעבר לכך. מאז 7 באוקטובר החלפנו את הדיסקט הישן בחדש: חמאס, אולי אויבינו בכלל, מבינים רק כוח. מוכרחים להילחם בהם עד "הניצחון המוחלט", בלי שאיש יטרח להבהיר לנו מה משמעות הדבר.

נשכחה מאיתנו האמת הפשוטה שביטא כבר קרל פון־קלאוזביץ, מגדולי מנסחי תורת הלחימה בכל הזמנים: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", ו"אף אדם הנוהג בהיגיון לא פותח מלחמה בלי להבהיר לעצמו קודם כול מה הוא מתכוון להשיג באמצעותה". המלחמה עצמה לא יכולה להיות מטרה. היא אמצעי שנועד להביא להישג מדיני. כדי שמלחמה תביא להשגת מטרתה, היא חייבת להסתיים במעשה מדיני שמגדיר מחדש את מערכת היחסים בין הצדדים: שליטת המנצח על המנוצח, סילוק המנוצח משלטונו, או כריתת הסכמים ביניהם.

אם יש למלחמת חרבות ברזל מטרה מדינית, טרם זכינו לשמוע על כך מממשלתנו במשך יותר משנה וחצי. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' – שהולך ומצטייר כמנהיג האמיתי של הממשלה בתחום המדיני־ביטחוני – משדר בוז לעצם המעשה המדיני, ומעדיף עליו את המעשה הצבאי או ההתיישבותי.

זו חולשה ציונית עתיקה. חלקים רחבים בציונות בזו לפעילות המדינית, והעדיפו בהרבה את העשייה הביטחונית וההתיישבותית. אפילו חיים ויצמן נתפס בלעג כאיש של עניבות פרפר וקוקטיילים משום שבסך הכול הביא לציונות את הצהרת בלפור, בעוד שאנשי תנועת העבודה הביאו לה את ההתיישבות והקמת התשתית הביטחונית.

אין ספק שהתיישבות וביטחון הם נדבכים חיוניים בתהליך הקמת המדינה וקיומה, אבל המטרה היא ההישג המדיני. ההתיישבות נועדה לעצב את גבולות המדינה, והביטחון נועד לשמור עליהם. היעד הוא מדיני: קיומה של ישות ריבונית יהודית.

בנימין זאב הרצל נחשב לאבי התנועה הציונית משום שכתב חזון מדיני והתחיל את המאמץ ליישומו, אף שלא הקים אפילו יישוב אחד ולא הביא תרומה ביטחונית. אף הקמת יישוב לא עוררה את שמחת היהודים כמו ההצבעה של 56 גויים בכ"ט בנובמבר 1947.

דווקא אנשי הימין הציוני הבינו זאת יותר מאחרים. זאב ז'בוטינסקי התמקד רוב ימיו בפעילות הסברתית ומדינית. כשפרופ' בנציון נתניהו מנה את "חמשת אבות הציונות" שלו, הוא לא הזכיר בהם אפילו נציג אחד של הציונות המעשית, גם לא את דוד בן־גוריון. הציונות הדתית לעומת זאת – שהושפעה עמוקות מתנועת העבודה – למדה ממנה גם את הדגש על התיישבות וביטחון, בלי להכיר בכך שגם הישגיו הגדולים של בן־גוריון היו בסופו של דבר מדיניים. יתרה מכך, מי שידגיש התיישבות וביטחון בלי דגש מדיני יישאר לעולם במעמד החלוצים שאינם מנהיגים.

יש הרבה דרכים להסביר מדוע הועדפו ההתיישבות והביטחון על פני המדינאות. לדוגמה, ראיית המדינאות כעוד ביטוי של "עסקי האוויר" של היהודי הגלותי, לעומת המעשיות של היהודי החדש. אולי הטעם המשמעותי ביותר הוא שהתיישבות וביטחון הם "משחק סכום אפס" – הצלחתם תלויה רק בי, וכל הישג ליריב נגרע ממני. מדינאות זקוקה לשיתופי פעולה, וממילא גם לפשרות ולוויתורים. אבל המשמעות היא שמי שלא מוכן להיות חלק מצוות השפים הרוקח את המציאות המדינית אחרי המלחמה עלול למצוא את עצמו כחלק מהתבשיל שרקחו אחרים.