צאלים אינו אתר משובב נפש לבלות בו באמצע מאי תחת כיפת השמיים. חום כבד רבץ ביום שלישי אחר הצהריים על מתקן האימונים הענק של צה"ל בנגב. השמש הסתתרה אומנם מאחורי עננה גבוהה, ובנחל הבשור הסמוך עדיין קלחו גשמי השבוע שעבר, אך החמסין היה בעיצומו. רוח עזה העיפה חול, כובעים וכיפות בעוצמה שהפתיעה אפילו את מפקדי המתקן. היא סיפקה להם אמתלה לדבר קצרות גם על מזג האוויר, לא רק על המלחמה.

צאלים הוא המקום שבו מוכשרים לוחמי המילואים שגויסו בשבוע שעבר, לפני שטראמפ נחת בריאד. כמו נחל הבשור, גם כיוון הזרימה שלהם הוא עזה. הכיוון הכללי. חלקם יחליפו בגזרות אחרות את היחידות הסדירות שיילחמו ברצועה. הם זאבי שירות ותיקים במלחמה הנוכחית ובסבבים קודמים, מלבנון ועד גבול מצרים דרך יו"ש, ובכל זאת מתמסרים ברצינות לאימון הטרי שלקראת התעסוקה החדשה. כבר בארבע בבוקר יצאו לתרגיל גדודי רטוב, לפני שיהיה חם מדי. היום, מחר, ייכנסו לתעסוקה. גם אם תוכרז הפסקת אש ממושכת לרגל עסקת חטופים חדשה והכרזה של טראמפ על מזרח תיכון חדש, לא ישחררו אותם כל כך מהר.

"מערך המילואים היה תמיד פלא", מתפעל מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה, תת־אלוף קובי הלר, שאגב החליף פה ב־7 באוקטובר 2023 את רומן גופמן הפצוע, ובקרוב יעבור לפקד על אוגדת איו"ש. הוא בוודאי נוגע בדבר, אבל בלי ספק צודק. מערך המילואים באמת פלא. העובדה שרבבות אזרחים במיטב שנותיהם לובשים שוב ושוב מדים ויוצאים למלחמה היא כמעט על־טבעית. הפלא גדול שבעתיים אם לוקחים בחשבון את מלחמות האחים בעורף. אנשים משאירים בבית נשים מיוסרות, ילדים מתגעגעים, מצוקות פרנסה, לימודים, תלמידים, ומעמידים עצמם לרשות הקולקטיב הישראלי המסוכסך. בלעדיהם אין צה"ל.    

"עזוב אחוזים, הם באים בהמוניהם", מדווח הלר. ואכן, בכניסה לצאלים השתרך גם ביום שלישי לפנות ערב פקק שלא בייש את הכניסה לקריה בתל־אביב ביום ראשון בבוקר, רובו של מכוניות אזרחיות. מגרשי החניה ליד צריפי המגורים היו עמוסים כמו חניוני ירושלים. על כל גבעה התקבצה פלוגה. השאלה היא עד מתי, ופה התשובה משמחת פחות. גם למילואימניקים המסורים ביותר אוזלת הסבלנות. לא הוסמכתי לכתוב בשמם שהם רוצים להכניע סוף־סוף את האויב העזתי ולפשוט מדים, אבל פחות או יותר זהו הלך הרוחות שלהם. לעומת זאת כן הוסמכתי לדווח על תסכול עצום נוכח הפטור הגורף שהחרדים ממשיכים להעניק לעצמם ממצוות היציאה למלחמה קיומית. לוחמים ומפקדים שסוגרים מאות ימי מילואים בתוך שנה וחצי מתקשים להמשיך לשאת את תופעת ההשתמטות הכרונית של בני־ברק ובנותיה. הם לא רוצים עוד כסף, הם רוצים השתתפות נרחבת בנטל וגם הוקרה כללית. כואב להם שאפילו החברה האזרחית הלא־חרדית אינה מעריכה מספיק את הקורבן הגדול שלהם ושל נשותיהם. 

ביום חמישי שעבר ראש הממשלה ביקר פה, צפה בתרגיל של חטיבת שריון במילואים, דיבר על המערכה וענה על שאלות. המילואימניקים, כדרכם, לא שמרו בבטן את הטענות ואת הדאגות. הכול יצא החוצה. אמרו לו בנימוס ש"אל תקראו לנו שוב אם לא גומרים הפעם את חמאס". גם ביקשו ממנו לפעול למען אחדות בעם. פיזיקאי צעיר במיל' שנשאל על ידי נתניהו "בן כמה אתה?", השיב שלפי התעודה הוא בן 28 אבל למעשה רק 26, כי כבר עוד מעט שנתיים שהוא רוב הזמן במילואים, והחיים נעצרו. נתניהו, מצידו, הבטיח "ניצחון גדול" והוסיף ש"בקרוב מאוד הכללים עומדים להשתנות".

נחכה ונראה. כשהשורות הללו נכתבות, דונלד טראמפ מתנהל על פי כללים מסוג שונה לחלוטין, שאינם עולים בקנה אחד עם מלחמה עצימה בעזה. הקואליציה של נתניהו חורקת עד כדי סכנת התפוררות, ולכן המשך המערכה לוט בערפל. צאלים היה השבוע אחד המקומות האחרונים בארץ שבו נערכו ברצינות גמורה לאפשרות של חידוש המלחמה. מפקדי הכוחות שותפו בתוכניות המבצעיות, השונות משמעותית מתרגולות הקרב לפני הפסקת האש של אמצע ינואר, ונרחבות פי כמה. כך, לפחות, הוסבר לי.

"יש עוד צ'אנס אחד לניצחון, אבל עכשיו", אמר לי בשטח רב־סרן ו', 15 שנים בחטיבת צנחני מילואים, מהנדס בניין באזרחות. אחר כך הוסיף ש"חשוב לנו לייצר למקבלי ההחלטות תחושת מסוגלות, לפני ההכרעה לכאן או לכאן". בצאלים ממתינים לה בקוצר רוח.