"אם הפוליטיקאים לא יתעלו לגודל השעה, נצטרך להחליף אותם"

שלום שבות, מה שלומך?

"אני טיפוס אופטימי, אבל הבוקר כבד לי בלב. השריפות ביום הזיכרון נתנו לי תחושה שאנחנו ברגעים היסטוריים. הייתי צריכה להדליק משואה ביוקנעם, וכשהטקס בוטל לא התבאסתי. הסברתי לבת שלי שמשהו גדול קורה, אבל במקביל התחושה היא שהרגע הזה יכול להתפספס; שיש סוגיות מהותיות שנוגעות ליכולת לחיות פה, אך מפחדים לבצע בהן תיקון. אם מלחמה לא מעוררת תיקון, מה יעורר אותנו? פתאום אני לא בטוחה שאם נצעק, יקשיבו. אולי לא רוצים לשמוע את האמת, אולי הכול ציני. אני עדיין רוצה להאמין שלא. אני מתפללת וגם ממשיכה לנסות. אבל עכשיו אני כבר צועקת יותר כלפי שמיא, כי אני כבר לא יודעת אם יש טעם לצעוק מול מקבלי ההחלטות".

אנחנו מכירות מימי שומר החומות. התגוררתם בלוד, עבדת ופעלת בשיתוף פעולה עם ערבים - ולמרות זאת הבית שלך הוצת בהכוונת שכנה ערבייה. הפרעות שהיו בלוד משפיעות על העשייה שלך היום?

"בפרעות הייתה תחושת בגידה מצד השכנים שהכרתי. זה היה קשה, אבל זה לא הפך את עולמי. הרגשתי חזק את הנטישה של המדינה ושל המשטרה, שלא באה לטפל באירוע - וכשהיא כן נכנסה פנימה, היא התחילה לשקר במקום לעבוד. מבחינתי זה היה השבר. אז ב־7 באוקטובר, כשכולם היו בהלם מכך שהמדינה לא שם, פחות הופתעתי. לכן גם הבנתי מהר שאם אין מדינה, אנחנו צריכים להיות שם. המדינה לא תדע לבד מה משפחות המילואימניקים צריכות, ולא תדע להגן על נשים שמקומות העבודה שלהן רוצים לפטר אותן. המדינה זה אנחנו. צריך לקחת אחריות על המציאות ועל הפערים שאנחנו רואים".

צור, בעלך, גויס השבוע למילואים בצו 8. איך הרגשת?

"הוא ירד הבוקר לעזה, ואני ילדתי לפני חודש. קיבלנו את הצו בערב יום הזיכרון, וזו הייתה חוויה קשה. אלמנתו של רס"ן אריה ריין, לוחם מילואים שנהרג בעזה, אמרה לי כשסיפרתי לה על הקשיים של נשות המילואימניקים: 'חלום שלי להיות אשת מילואימניק'.

"אז התחושה היא שזו זכות, אבל יש גם פחד ודאגה, במיוחד כשהיעד לא ברור. אישית אני חושבת שצריך לכבוש את עזה, אבל הכי חשוב שיחליטו לכאן או לכאן. העניין השני הוא שקוראים שוב ושוב לאותם האנשים. אנחנו שנה וחצי במלחמה, היה אפשר לגייס עוד הרבה פטוֹריסטים. אחינו החרדים די מנותקים, מדברים איתי על שמירת העיניים כשאנשים מסכנים את חייהם.

"לחברותיי נשות המילואים אני אומרת: אנחנו זוכות להיות בצד הטוב של ההיסטוריה. המדינה מנצלת את זה, ויש כאן התנהלות לא מוסרית, אבל מי שמאמינה יכולה להגיד לקדוש ברוך הוא: אנחנו את שלנו עשינו, ובעזרת השם שליחי מצווה לא יינזקו".

אמן. תגידי, מתי הסתכלת ימינה ושמאלה ואמרת: המדינה לא תעשה לבד את מה שצריך לעשות, אני מתגייסת לטובת נשות המילואים?

"צור התגייס למילואים בשמחת תורה. בחודש הראשון למלחמה הייתי בבית עם הילדים. לא היו להם מסגרות ושמרתי עליהם גם מפני החדשות הקשות. זו הייתה הגנה על הבית במובן הפשוט. במקביל לצער הייתה תחושה של עוצמה והתעוררות, אבל אחרי חודש אנשים התחילו לחזור לעבודה ולחיים, והייתה הרגשה שאנחנו - משפחות המילואימניקים - נותרנו מאחור. מקומות עבודה הוציאו נשים לחופשה ללא תשלום (חל"ת), נשים יצאו לחל"ת בעצמן ולא הבינו שהן פוגעות בזכויותיהן.

"פורום נשות המילואימניקים היה התארגנות ספונטנית ברשת, שהתחילה בפוסט שכתבה עדי לנגר־שבת. היא ביטאה את התחושה שהמשפחות המגויסות הן שקופות. המונח 'משפחה מגויסת' עוד לא היה שגור. הוא התקבל אחרי מהלך תודעתי של הפורום. החברה הישראלית הבינה שכל המשפחה מגויסת, ולא רק הלוחמים שבחזית".

ואז נכנסת לתמונה?

"הייתה קבוצת ואטסאפ, ונשים התחילו לכתוב בה 'הזמינו אותי לשימוע לפני פיטורים, מה אני עושה?'. בתור עורכת דין, כתבתי לאחת מהן שתפנה אליי. מההזמנה הזאת קיבלתי נחשול של פניות, והבנתי שזאת תופעה. ראיתי שלא אצליח לטפל בכולן, אז גייסתי עוד כמה עורכות דין שיסייעו לי. עם הזמן זה הפך למערך מסודר, ובהמשך זומנתי למילואים כדי להקים מערך דומה בצה"ל. השלמתי 150 ימי מילואים, הכשרתי צוות ויצרתי שיתופי פעולה. הייתי ראש תחום המדיניות בפורום, והבאנו הישגים חסרי תקדים בתקופה קצרה. היו שלוש החלטות ממשלה, שר האוצר הוביל את המעטפת הממשלתית. העברנו חוק להגנה מפיטורים והוצאה לחל"ת שהתייחס גם לבנות הזוג, לצד שני הסכמים קיבוציים שנותנים עוד ימי היעדרות מהעבודה. אלה הדברים הגדולים. זה מדהים, אבל בשלב מסוים הבנתי שזאת לא הבעיה".

מה הבעיה?

"לא מזמן היינו בכנס עבודה באילת וביקשו ממני לדבר על השינוי בדיני העבודה ועל מצב משפחות המילואים. אמרתי בכנות: זה לא כסף, אנחנו לא שכירי חרב, אנחנו מגיעים מתוך מסירות. אם המלחמה הזאת מתמשכת, ובעשור הקרוב יהיו לנו אתגרים ביטחוניים גדולים, אז ברור שחייבים עוד לוחמים. יש פה בעיה אסטרטגית.

"לקראת התאגדותנו כעמותה יצאתי לחופשת לידה ועברתי לתנועת המילואימניקים. התנועה יכולה לדרוש מה שהפורום לא יכול, כי הוא עובד בעדינות מול הממשלה. הדרישה היא פתרון אמיתי. אין אפשרות להמשיך בפוליטיקות קטנות. נדרשת מנהיגות".

כלומר, לגייס אנשים שלא גויסו?

"יש הרבה פעולות שהיו צריכות להיעשות. גיוס בעלי הפטור, למשל. הרבה יותר מהיר להחזיר אנשים מפטור או להקים מחדש יחידות שנסגרו. גם אם אנשים לא מתלהבים היום כמו בהתחלה, הם עדיין יבואו. אז תעשו את זה, שהרי גם סדר כוחות חלקי הוא חשוב. בנוסף, הציבור החרדי צריך להצטרף לשמירה על ביטחון המדינה. עם כל אהבתי לתורה אני לא חושבת שהיא מכשירה את סיכון ביטחון ישראל.

"המטרה של תנועת המילואימניקים היא לקחת את הכוחות האזרחיים והצבאיים שהתעוררו בשטח ב־7 באוקטובר, ולנסות להביא אותם לזירה האזרחית - גם בתחום האחדות, שהיא האתגר המכריע, גם בשיקום, וגם בשותפות בהגנה על הבית. לבד לא נצליח".

את בטח מכירה את הטענה שזו תנועה פוליטית. אחד המייסדים הוא השר לשעבר יועז הנדל.

"כרגע אנחנו רוצים לקחת את הכוחות המדהימים שמתגלים במילואים גם לזירה האזרחית, ולהשפיע על המערכת הפוליטית לעשות מה שנכון. אם הפוליטיקאים יקשיבו ויתקנו, אדרבה. תני לי לחזור להיות עורכת דין, ויש לי ילדים קטנים שאני רוצה להיות איתם. אבל אם לא, נעשה מה שצריך לעשות.

"אם הפוליטיקאים לא יתעלו לגודל השעה, יכול להיות שנצטרך להחליף אותם. אני חושבת שלעם הזה, ובטח לאנשים המסורים בשם הקוד 'מילואימניקים' – כי יש גם אנשים שמגויסים ברמ"ח אבריהם בדרכים אחרות - מגיע יותר מחישובים פוליטיים ומביבי ולא־ביבי. אני מקבלת הרבה תגובות שמזדהות עם הקול הפשוט, השפוי והמוסרי הזה.

"אני מעריכה את בצלאל סמוטריץ' על מה שהוא עשה במלחמה הזאת ובכלל, אבל אולי החספוס הפוליטי גורם לו לאבד את האינסטינקטים הטבעיים והפשוטים. אגב, אני לא חושבת שגיוס חרדים חייב להפיל את הממשלה, אני לא קונה את זה בכלל. אם זה מה שהכרחי במציאות, זה יכול להיעשות ביחד ומתוך אהבה.

"לאחינו החרדים אני אומרת: איני מזלזלת בהנפת דגל התורה, וגם לא מחנכת אתכם. אנחנו צריכים אתכם שותפים איתנו במשימת ההגנה על הבית. או שתהיו איתנו ביום הזיכרון, או שנהיה כולנו ביום השואה. זו לא סיסמה, זאת האמת. אנחנו ברגעים היסטוריים וגורליים לעתידנו כאן. תהיו בצד הנכון של ההיסטוריה".

אחרי הכול ולמרות הכול, אחוזי הגיוס מטורפים. אנשים שעשו כבר מאות ימי מילואים עוזבים הכול ובאים. זה לא פחות ממדהים.

"אלה האנשים הכי טובים שיש למדינה הזאת. הצעקה שלנו אותנטית ובאה ממקום מחויב וטהור כל כך, עד שאני לא מבינה איך לא מקשיבים לה. זה חלק גדול מהקושי".

ומה בעורף? אחרי שנה וחצי של לחימה, האם נשות המילואימניקים עדיין מקבלות תמיכה מהסביבה?

"בקהילת יקנעם המתוקה אנשים תומכים ומציעים עזרה. גם החלטתי מראש שאבקש עזרה קבועה כדי שלא אגיע למשבר. אני אצליח לעבור את התקופה הזאת, לא אשקע כל הזמן בדאגות. אבל יש הרבה נשים שקשה להן, וגם הבירוקרטיה סביב החזרי הבייביסיטר מתישה. אני אפילו לא מגישה בקשות. כבר נתתם לנו את המעטפת, תנו אותה כמו שצריך. זה אחוז קטן, האנשים הכי פראיירים במדינה, אז יהיו שלושה רמאים - תספגו את זה ותעזרו לנו להתמודד.

"יש גם נשים מדהימות שמצליחות להרים את כולנו. נשות מילואימניקים שאומרות 'אנחנו הנשים של הגאולה'. אנחנו מחזקות זו את זו. זה היופי של הנשים בעם ישראל, אין כמוהן בעולם".

מדברים הרבה על מחלוקות ופירודים, אבל בפורום נשות המילואימניקים יש שיתופי פעולה בין־מגזריים, שרואים בשטח ואולי לא משתקפים בתקשורת. 

"הלחימה על הבית המשותף מייצרת את זה. זה קורה בחזית וגם בעורף. המייסדות של הפורום הן בכל הגוונים, ומחזיקות בדעות פוליטיות שונות. כולן הבינו שאנחנו מניחות את העמדות בצד, כי אנחנו צריכות להילחם ביחד. אולי גם הקריאה לתיקון מאהבה עם אחינו החרדים צריכה להגיע מהמקום הזה. בלחימה משותפת ובעשייה משותפת יש כוחות ריפוי גדולים, ואולי לכן הקדוש ברוך הוא העמיד אותנו בניסיון הזה. מי ששותף לזה מבין שיש לנו פיצ'ר שאפשר לתקן בעזרתו הרבה דברים. אולי אחרי שכולם ישתפו פעולה, באמת ביחד ננצח".

הזעקה להחלפת נושאי האלונקה נשמעת מקצה המדינה ועד קצהּ, לצד המסירות הגדולה לעם ולמדינה. השאלה היא אם יש מי שיקשיב.