לאחר חתימת הסכם הפסקת האש עם לבנון, הוחלט להתיר לעשרות אלפי מפוני קו העימות לחזור לבתיהם שמהם פונו במהלך המלחמה. כדי לעודד את חזרת התושבים לאחר תקופת הפינוי הארוכה, הוחלט כי משרד הבינוי והשיכון יעניק לשבים מענקים שונים, ובהם גם מענק שיבה ומענק התחדשות (עזובה), אלא שדיירים רבים שכבר שבו לבתיהם, שרבים מהם משתייכים לאוכלוסיות חלשות שנעזרות בדיור הציבורי בשל קשיים כלכליים וחברתיים, עדיין לא קיבלו את המענקים.
"אמרו שזה בטיפול, אמרו שיגיע תוך כמה ימים", אומרת טליה בן עטר, המתגוררת בדירת עמידר בקריית שמונה, "אבל בינתיים לא קיבלנו כלום. אנחנו פה ממרץ ועדיין מחכים. לצערי, חג הפסח לא היה חג, והייתי צריכה ללוות כסף לקניות. זו תחושה זיפתית. לא רואים אותי בכלל. יש כאלו שישנים טוב, ויש מי שסובלים, כמונו. ממה ששמעתי יש דיירים שכן קיבלו מענקים, אבל יש גם הרבה כמוני שעדיין מחכים כי בביטוח הלאומי בודקים אחד אחד, וגם בודקים את הדיירים של עמידר כאילו הם שוכרים רגילים, במקום לבדוק במערכות שלהם מי דייר ומי לא. המצב הזה לא ייתכן".
משרד הבינוי והשיכון מנהל את הדיור הציבורי בישראל, המיועד בעיקר לאוכלוסיות חלשות במרחב העירוני, באמצעות חברת עמידר וחברות נוספות, המחזיקות עשרות אלפי יחידות דיור ברחבי הארץ. בעיר קריית שמונה ובמועצה המקומית שלומי, שפונו במהלך המלחמה מתושביהן, יש בסך הכול כ-1,200 יחידות דיור מאוכלסות, שאותן מפעילה חברת עמידר, זאת לצד כמה יחידות דיור בודדות במרחב הכפרי של קו העימות, במושבה מטולה והמושבים גורנות הגליל ודוב"ב.
הכי מעניין
קרית שמונה בזמן מלחמת חרבות ברזל | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90ר
מלבד העיכוב במענקי השיבה וההתחדשות, יש דיירים בדיור הציבורי שמתמודדים גם עם נזקים לרכוש ולדירות שעדיין לא טופלו או פוצו. "הבית שלי לא נפגע ישירות מטילים", מספר יוסי ביסמוט, דייר בבניין עמידר בקריית שמונה, "אבל המקרר והמקפיא נהרסו בגלל שלא היינו הרבה חודשים בבית ובגלל כל הפסקות החשמל שהיו. זרקנו את כל מה שהיה בהם לפח, וגם את המכשירים החשמליים עצמם היה צריך לתקן. נגרם לי נזק של אלפי שקלים. מס רכוש באו וראו, אבל פחדנו להגיש תביעה כי חששנו שלא נקבל את המענקים בסוף. ככה יצא שגם לא קיבלנו פיצויים ממס רכוש ובינתיים גם לא את המענקים מביטוח לאומי. אומרים שזה מתעכב, אבל לא הסבירו למה. לפני המלחמה הייתי נהג משאית וכרגע אני לא עובד, אז המצב לא קל. פינו אותנו מהבית לשנה וחצי, איבדתי את העבודה, ולמרות שעכשיו שקט, אני חי בפחדים. אומרים לנו: 'בואו, תחזרו', אבל בסוף לא עוזרים לכל מי שחזר. הרבה צעירים עזבו וגם אני חושב לעזוב את העיר".
"כשחזרתי אחרי המלחמה גיליתי פיצוצים בצנרת וסדקים בקירות", מספרת גם טליה, "בזמן המלחמה אף אחד לא תחזק את הבתים וגם היו הרבה טילים שנפלו ליד הבית. פה בחצר אצלנו מצאתי ראש של טיל מיירט. אומרים לנו שהסדקים הם לא מהמלחמה, אבל מי שאומר את זה היה צריך להיות בעיר בזמן המלחמה כדי להבין איך הכול פה רעד. אני הייתי פה בהתחלה, עם הבן שלי, שהוא ילד עם צרכים מיוחדים, והיו נפילות ממש ליד הבית. עד עכשיו אני סובלת מכאבים וחרדה בגלל מה שהיה".
"מארבע בצהריים העיר ריקה ממש", היא ממשיכה ומתארת את המצב לאחר המלחמה, "מראים שהכול יפה ויש פרחים ברחוב הראשי, אבל העיר לא מתפקדת. המדרכות לא מסודרות ואם אנחנו לא מנקים בעצמנו, לא יהיה פה נקי. ברחוב שלי יש הרבה דירות ריקות. חלק מהדיירים עזבו למקום אחר ולא יחזרו ויש גם כאלו שנפטרו, לצערי, בגלל הבדידות וכל מה שעברנו. יש גם הרבה אנשים בדיכאון. הנפש מרוסקת וזה הדבר הכי גרוע. אני מפחדת שהעיר לא תחזור למה שהייתה. מי שיגיד שהמצב פשוט, משקר. בביטוח הלאומי ועמידר היו צריכים לעבוד אחרת כדי שלפחות נקבל את המענקים שאנחנו ממש זקוקים להם".
ממשרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר טרם התקבלה תשובה.