שבוע זיכרון־עצמאות שהיה כאן לפני רגע, התחיל עבורי באירוע מלא עוצמה: "כנס הע"ז" של המדרשה למנהיגות חברתית עין־פרת. הוא גם היה השקה לספר "בשביל התקווה" (מומלץ למי שמחפש טקסטים ציוניים ששוזרים עבר והווה), וגם חגיגה של רוח ישראלית. בסיום הכנס חולקו 77 אותות לאנשים שעשו ועושים דברים למען העם והמדינה. השמות הוקראו, ובזה אחר זה עלו על הבמה הגדולה במוזיאון הסובלנות אנשים כמוני וכמוכם, שהחליטו שהם יוצאים מעצמם ועושים עבור הכלל, והכול בצניעות. את הרוח הגדולה אפשר היה להרגיש בגוף. אגב, אם המדינה הייתה בת 1,000 ולא בת 77, עדיין היו בנמצא מספיק אנשים כדי לחלק להם אותות. אנחנו מוקפים באנשים מדהימים.

בפאנל המרכזי של הכנס השתתפו שלוש נשים מופלאות. סא"ל אור ליבני בן־יהודה, מג"ד קרקל; יעל נזרי, אשת חינוך ואימו של רב־סרן גיא נזרי הי"ד; ואיריס חיים, שאותה לא צריך להציג. כמנחת הפאנל שוחחתי עם הנשים האלה, האימהות האלה, על תקווה ועל המקום שהיא תופסת בחיים שלהן (התשובה: מקום מעשי מאוד, מציל חיים אפילו), ושאלתי מה הבקשה שלהן מהקהל המתוק שישב מולנו, מאות תלמידי מכינות.

האמת היא שאני, כמו הקהל, הייתי שם כדי להקשיב וללמוד מהן, נשות עשייה וחזון. איריס חיים, ואחריה מירב לשם־גונן, שנשאה דברים בשם מקבלי האותות, דיברו על תזוזה, על שינוי, על כך שהאדמה שרעדה לכולנו מתחת לרגליים והסערה האישית שהתרגשה על כל אחת מהן, הביאה אותן לעקור מהמקום הבטוח שהיו בו, עם התפיסות והאידאולוגיות ואפילו המחשבה על מה התפקיד שלהן בחיים, ולבחון אותו מחדש. כל אחת מהן עושה את המסע שלה, אבל שתיהן מביטות אחרת על המציאות. שתיהן הבינו שהן לא הכירו את עם ישראל. שתיהן גילו, ועדיין מגלות, קבוצות ועמדות שונות משלהן, בוחנות אותן, ובעיקר מבינות שאי אפשר שכל אחד יישאר איפה שהוא היה.

היקום לא קורס

במשך שנים הערכתי מאוד אנשים שאפשר לומר עליהם שהם "מעולם לא" או שהם "תמיד". אנשים שיש להם יכולת לדבוק בעקרונות שלהם אבל עד הסוף. דף יומי, ריצה יומית ואולי יותר מכול – קו חינוכי שלא זז במילימטר. אנשים שההתמדה שלהם היא לא לתקופה, עד שנגמרת הסוללה או האופנה. כאלה שלא יבטלו את מה שהנהיגו בעד שום הון שבעולם. הגבולות שהתוו לא ייחצו ולא יתגמשו לעולם, כי יש אמת ואותה צריך לעשות.

בזמן האחרון עברתי לתמוך בתזוזה. הבנתי שדווקא היכולת לבחון דברים מחדש ולהתאים אותם למציאות מדברת אליי יותר. לא ממקום של חולשה, פשרנות או ויתורים, אלא דווקא ממקום עמוק יותר. עדיין יש עקרונות שאינם פתוחים לדיון, ויש מצוות שאין עליהן פשרות – בואו, לא אני קבעתי אותן – אבל יש מרחבים של החיים שאפשר לפעול בהם באופן גמיש יותר.

הראשונים להזיז אותי היו הילדים, עם החדשה המרעישה שאולי הם לא יקומו לבית הספר. אני עדיין לא חושבת על התופעה כדבר חיובי, אבל למדתי שגם אם זה קורה היקום לא קורס אל תוך עצמו (אני מקווה שבנותיי הצעירות לא קוראות אותי עכשיו). אחר כך הגיע הערעור על קיום המצוות באופן שבו אנחנו מקיימים אותן בבית. זה לא גרם לי לשנות ממנהגיי או מהתפיסה שלי על הצורך לקיים את ההלכה, אבל כן הכריח אותי לזוז מתפיסות שהיו לי על חינוך, על משפחה ועל ערכים.

ויש את השיחות הקטנות עם הילדים, על החוקים במדינת ישראל, על פוליטיקה, על המשטרה (בלוד זה חתיכת אישיו), והאמת היא שברגע שמפסיקים להיות הורים־מחנכים שיודעים את כל האמת אלא מקשיבים, זה מעניין הרבה יותר, מרחיב ומגדל אותנו. זוכרים את המשפטים של אבא־אימא שהיינו בטוחים שלא נגיד כי אנחנו לא ההורים שלנו, ואז מצאנו את עצמנו אומרים? אז תגבירו: דברים שהייתי בטוחה שאני לא ארשה, או שלא אקבל, והנה הם מקובלים עליי. ולא מתוך חולשה או עייפות אלא דווקא ממקום מבורר יותר, של ערכים שהולכים ומתרחבים.

התרת נדרים

במעגל היותר רחב, הישראלי, המציאות סביבנו משתנה. אנחנו במלחמה ארוכה מאוד ורבת זירות שהתחילה בטבח נוראי, וכל זה תחת ממשלת ימין על מלא. אנשי ימין עשויים לשאת משבר אמון גדול מול הממשלה וכוחות הביטחון, לכעוס על הסיוע ההומניטרי, על התנאים של הסכמי שחרור החטופים, ועל חוסר היכולת להביא מגזרים לא־משרתים לידי השתתפות בלחימה. מנגד, אנשי שמאל התאכזבו עמוקות מרעיון השלום עם השכנים מעזה, ומבינים שאי אפשר לסמוך בשום צורה על מחבלים בדרום, במזרח או בצפון. כשהם מביטים על נבחרי הציבור שלהם, הם רואים שאין אלטרנטיבה שלטונית ראויה.

ישראלים שמעיזים להתבונן נכוחה על המציאות, אולי כאלה שתרגלו קודם את הפעולה הנפשית שנקראת "גמישות", כבר לא מחויבים לתגיות ולהגדרות. הם בוחנים אמיתות, רעיונות ודרכים חדשים, ופתוחים יותר לשמוע. כבר לא צריך לצופף שורות, ולא חייבים להתחלק לפי מחנות. אפשר לדון על כל סוגיה לגופה. האדמה זזה, ומי שפתוח לשינויים כבר לא דבק אוטומטית באמונות הקודמות שלו. עזיבת התפיסה הבטוחה היא מפחידה, היא מטילה אותך לאוקיינוס עמוק שבו אתה צריך למצוא לעצמך את העוגנים החדשים, אבל היא אמיתית יותר.

אצל מי שמוכן לחשוב, כבר אין אוטומט פוליטי. אידאולוגיה יש ויש, אבל היא לא קשורה דווקא למפלגות. אולי גם ההגדרות לגבי דתי, מסורתי וחילוני משתנות, כשאנשים מחפשים מחדש את הזהות היהודית שלהם. האם זה ישנה משהו בבחירות הבאות? אני לא יודעת, אני מכוונת להיבט החברתי, לא הפוליטי. התרת ההגדרות ההדוקות ופתיחת הקבוצות הסגורות, מאפשרות חיבורים חדשים ומסקרנים. צריך להתעקש על זה, צריך להוביל את זה, כדאי להיות פתוחים לזה, ולראות לאן נגיע.

Ofralax@gmail.com