בעקבות טקס השאת המשואות המרגש ביום העצמאות, הוחלט פה אחד במחלקת הטקסים והפרסים של מערכת הטור השבועי – שחבר בה כותב הטור בלבד – לתת לשש דמויות בעלות עשייה בולטת במיוחד להשיא משואה. ועדת הקריטריונים – באותו הרכב – עמלה שעות נוספות, וניסחה את המבחן העיקרי: הפרס יינתן על תפקוד ראוי ומעבר לכך בשירות האינטרס הציבורי, שבלט על רקע כשלים חריפים של מערכת הביטחון, אלא שבמקום הערכה זכו אותם גיבורים לענישה בדרגות שונות. על פעולתם הראויה במקום שבו אבדו הנורמות הראויות, הם זוכים כאן להוקרה.

נוחי מנדל

גיבורנו הראשון הוא אל"מ נוחי מנדל, קצין ותיק ואיש מערכת הביטחון. מנדל התגייס אחרי 7 באוקטובר ושירת ברציפות. באירוע שהוביל להדחתו כראש מטה חטיבת הנח"ל, כפי שנחשף בתחקיר מפורט של עקיבא ביגמן באתר "מידה", הוא פעל על פי הכללים המבצעיים והפעיל שיקול דעת ענייני. קשה למצוא איש צבא המצוי בפרטי המקרה שמבין מדוע, ברמה המקצועית, הודח מנדל.

ברמה הפוליטית, לעומת זאת, כולם מבינים היטב מה קרה. באפריל 2024 נהרגו מאש צה"ל ארבעה אנשי "המטבח העולמי", שהתחככו עם אנשי חמאס והתנהלו באופן חשוד. הירי היה מוצדק, אבל הסערה בתקשורת העולמית השמאלנית הבהילה את צמרת הצבא, ומנדל וקצין נוסף בסדיר הפכו לשכפ"ץ של הפיקוד הבכיר, והוקרבו במהירות שיא, בהליך מופקר, בהול וחפוז, שכלל "תחקיר" מוטה ובעייתי.

למפקדיו של מנדל, אלוף פינקלמן ותא"ל איציק כהן, נרשמו הערות פיקודיות, אבל זה היה תרגיל שקוף. למעשה, הם השתתפו באופן פעיל בהדחתו. מעבר לכך, המערכת המשפטית הצבאית מהלכת על מנדל אימים באפשרות לפתוח חקירה פלילית של האירוע – שבו, כאמור, אפילו תקלה מבצעית אין, קל וחומר עניין פלילי. הרמטכ"ל מייסר בשוטים, הפצ"רית בעקרבים. הדחת מנדל הכתה בנח"ל כמכת ברק. הפיקוד הבכיר, כדי להגן על עצמו, גרם להיסוס בהפעלת האש, פגע במוטיבציה של לוחמים ומפקדים, והזיק למאמץ המלחמתי.

על ההכפשה התקשורתית שספג מצמרת הצבא, על משפט הראווה שחווה, על האיום המשפטי שעדיין מרחף מעליו, על הדחתו הלא מוצדקת, ועל מסירותו ומקצועיותו במלחמה, משיא נוחי מנדל משואה זו.

הנגדת ו'

נגדת המודיעין ו' התריעה בעקשנות מפני פלישה דרמטית של חמאס. על פי הידוע לי, מדובר לפחות בשלוש התרעות משמעותיות בחודשים שלפני 7 באוקטובר. היא כתבה למפקדיה את הדברים הברורים והמפורשים ביותר: לחמאס יש "תוכנית אופרטיבית" שנועדה "לפתוח במלחמה", "כוחות גדולים, לקראת אירוע גדול", "היערכות לדבר האמיתי", "התרחיש מאוד סביר", ו"לחמאס יש את יכולת הביצוע".

אלא שו' המצטיינת נתקלה בקיר: קמ"ן בכיר זחוח ולא מקצועי, שמול שטף העובדות וההערכות המדויקות שקיבל, ענה בזלזול שמדובר ב"תרחיש דמיוני לחלוטין", "וואסח" של חמאס ו"תצוגת תכלית", וקבע שהנגדת לא מבחינה בין הצגה למציאות. אותו קמ"ן הפך את התחזית המודיעינית המדויקת ביותר שקיבל לבדיחה, השפיל את הנגדת כחסרת הבנה, ובמקום להעביר את המידע החיוני בבהילות למקבלי ההחלטות, הוא עצר אותו, במחיר דמים נורא.

אחרי 7 באוקטובר, אדם נורמטיבי היה שולח מכתב סליחה לנגדת ומניח בבושה את דרגותיו. אדם פחות  נורמטיבי היה עושה זאת אחרי שכישלונו נחשף בתקשורת. אבל בצה"ל מסננים את האנשים הנורמטיביים בשלב מוקדם; אותו קצין נשאר במערכת – ואיתו כל העמיתים הבכירים שלו שכשלו.

על ההשפלה שעברה בשל מקצועיותה, דבקותה בהערכות מציאותיות בלי קונספציה, וניסיונותיה החוזרים להתריע מאסון מול דרג בכיר אובד וטועה, משיאה ו' משואה זו.

הקצין י'

אם טקס המשואות הנוכחי גובל בבלתי ייאמן, סיפורו של קצין המודיעין י' חוצה את הגבול הזה. המקרה מוכר פחות מאחרים, אך מכיוון שהפרטים חסויים (בשירות מערכת הביטחון), אפשר להסיק רק על סיפור המעטפת הכללי.

י', קצין מילואים באמ"ן, שחזר לשירות אינטנסיבי אחרי 7 באוקטובר, שם לב למידע קריטי בנושא אסטרטגי ורלוונטי מאוד למלחמה. הוא וכמה קולגות ערכו מחקר ייחודי בסוגיה, והגיעו למסקנות בעלות משמעות ביטחונית גדולה, שעמדו בסתירה לעמדת המערכת. י' ביקש להציף את המידע, אך נתקל בדחייה מערכתית וניסיונות השתקה. כנדרש מתפקידו (אפילו לעמדת צה"ל), י' המשיך להתעקש שהמידע האסטרטגי יגיע למקבלי ההחלטות.

והנה, בבוקר מוקדם אחד, כשהוא נופש באילת עם ארוסתו, תוך כדי שהם ישנים, הסתערו לחדרו של י' חמושים רעולי פנים, אסרו אותו וזרקו אותו לצינוק השב"כ, בתנאים של מחבל, למשך שלושה שבועות. נמנע מהקצין מפגש עם עורך דין והמערכת דרשה להאריך את מעצרו בלי הרף, אבל בסוף, לנוכח העובדה שכלל לא ברור במה חטא, היא נאלצה לשחררו.

כך, אזרח ישראלי, קמ"ן אחראי במילואים, מצא את עצמו עובר עינוי מתמשך, בשלילת זכויותיו הבסיסיות ביותר. העוול כאן ברור וזועק, ואין לו אפילו תירוץ. אפשר בהחלט לשער שבלב העניין עומד המידע שחשפו י' וחבריו, שאותו הוא דרש להפיץ, ושהיה מאוד לא נוח לאנשי המערכת. ואומנם, גם המקרה הזה הוביל לשיתוק והשתקה של אנשי מודיעין, וכרגיל, איש מהאחראים לא נדרש להסברים ומחירים.

על העוול העצום שנגרם לו, על ההתעללות הנפשית והפיזית שעבר, על תובנותיו המחקריות שאתגרו את הקונצנזוס המערכתי, ועל נחישותו לסייע למקבלי ההחלטות בזמן מלחמה, משיא הקצין י' משואה זו.

ארי רוזנפלד

את סיפורו של ארי רוזנפלד, נגד המילואים ממערך ביטחון המידע, כולם מכירים. חטאו הגדול הוא שניסה להעביר ללשכת ראש הממשלה ידיעות בעלות חשיבות אסטרטגית, שלא הגיעו למקבלי ההחלטות. הידועה שבהן הייתה המסמך שחשף את האסטרטגיה של חמאס מול הציבור הישראלי בסוגיית החטופים, מידע שהוא נכס חיוני לא רק למקבלי ההחלטות, אלא לציבור הישראלי כולו, משום שאנחנו מושא הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס.

רוזנפלד העביר את המידע לאלי פלדשטיין, לטענתו מתוך אמונה שהוא נציג מוסמך ומסווג של לשכת ראש הממשלה, והוא התפרסם בבילד. אין שום ספק שהפרסום בבילד שירת את האינטרס הציבורי בכך שנתן לישראלים כלי להתגוננות מפני המלחמה הפסיכולוגית שמופעלת עלינו. על כל פנים רוזנפלד ופלדשטיין נעצרו לחודשים ארוכים, בנוהל הקבוע – צינוק, תנאי מחבלים, בלי ייצוג, ומול שופטים שנותנים לשב"כ ולפרקליטות צ'ק פתוח.

אין ספק שהמסמכים שרוזנפלד ניסה להעביר ללשכה היו חיוניים ביותר. ברור שהם היו חייבים להגיע למקבלי ההחלטות דרך המערכת. אכן, רוזנפלד עבר על כמה כללים ואיסורים ולא פעל בזהירות הנדרשת. אבל הדברים הללו קשורים – רוזנפלד ניסה במעשיו לתקן כשלים חמורים ומהותיים של אנשי המערכת, שגם כשלו וגם חסמו את הנתיבים הנורמטיביים לפתרון. הוא פעל בכך נגד טובתו האישית ולמען האינטרס הציבורי. למעשה, עבירותיו קלות ביחס לאותם אנשי מערכת שלא העבירו את המידע החיוני מראש. ושוב אנו נתקלים במסכת של איפולים, הטעיות, הכפשות, וקמפיין הדלפות ויח"ץ, לצד התעללות סאדיסטית מתמשכת ברוזנפלד.

על האכזריות שבה פועלת נגדו המערכת, על ההתנפלות המערכתית והתקשורתית עליו, ועל דבקותו באינטרס הלאומי ובביטחון המדינה, משיא ארי רוזנפלד משואה זו.

תא"ל אורן סולומון

אורן סולומון עבד במל"ל עד 7 באוקטובר, יום שבו נלחם בקרבות קשים בשטח, ואחריו גויס למילואים כמנהל הלחימה באוגדת עזה. המטכ"ל עשה טעות קשה, ואישר לסולומון לתחקר את תפקוד האוגדה בפתיחת המלחמה. טעות – משום שסולומון לא מטייח ולא מכסת"ח. הוא החל לחשוף בעיות וכשלים חמורים, מבצעיים ואתיים, שמטפסים עד לפיקוד הבכיר ביותר. וכפי שקורה במערכת לאנשי אמת, ודאי כשהם מעיזים לדבר על כשלי הפיקוד הגבוה, הוא הפך ל"בעייתי".

כך מצא את עצמו סולומון, ביום בהיר אחד בחודש מרץ השנה, מול צו חיפוש בביתו ובחקירת מצ"ח, בחשד ל"עבירות ביטחון מידע". סולומון כתב מיד לראש הממשלה ולשר הביטחון, וסיפר על המחדלים ומפעל הטיוחים החמור שהוא חושף. לי אין ספק שמדובר בנוהל ובדפוס הרגיל: תפירת תיק, עינוי דין, הכפשה תקשורתית של קצין מצוין, ושימוש במערכות האכיפה כדי להרתיע את אחרוני הישרים שנותרו במערכת. צמרת הצבא יצרה תרבות שקר מוסדית שפועלת לטובתה, והיא דואגת שאיש לא יסכן אותה.

על הפגיעה בשמו הטוב, עינוי הדין וההכפשה שהוא עובר, ובשבח מקצועיותו, נאמנותו לאמת ולתרבות תחקירים שצריכה להיות דוגמה ומופת לשירות הביטחון, משיא אורן סולומון משואה.

א' מהשב"כ

גם א' כבר השתחרר מעבודתו בארגון הביטחוני, אבל ב־7 באוקטובר חזר למילואים בשירות. בזמן שהמאבק של רונן בר נגד הממשלה ונתניהו הלך והתעצם, הוא גילה עבירות חמורות שראש הארגון שלו לא רק מעורב בהן, אלא ממש מחולל. כך פרסום תחקיר כוזב לציבור על כשלי השב"כ ב־7 באוקטובר, וכך הפתיחה בחקירה פוליטית נגד השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, בתירוצים עלובים ולא חוקיים.

א', כך אני סבור, הבין שחובתו העליונה, הדמוקרטית, האתית והמוסרית, היא לחשוף את העבירות הללו – ואני מסכים איתו לחלוטין. כמו רוזנפלד, גם הוא נתקל בכשלים חריגים, שאילצו אותו לחרוג מהכללים כדי לחשוף אותם. אין שום ספק שהוא עשה זאת נגד טובתו העצמית ובשירות האינטרס הלאומי, מול מערכת וראש מערכת שפשוט יצאו מדעתם, ופועלים באופן מובהק וישיר נגד הדמוקרטיה ונגד שלטון החוק (כפי שכתבתי בעבר, לו רק היה בישראל ארגון שמטרתו לסכל פעילות חתרנית כזו).

גם א' נזרק למרתפי השב"כ, והיה אמור לעבור את הטיפול הידוע המלא: בלי עורך דין, בתנאי מחבל, מנותק קשר, מול קמפיין ציבורי ובקשות הארכת מעצר אינסופיות. אבל מחוץ למעגלי השב"כ כבר נקעה נפשם של רבים מהדפוס הזה. סיפורו התפרסם ובמהירות הפך לזעקה ציבורית, כשהיה ברור לחלוטין שלא מדובר בעניין ביטחוני אלא בחשיפת שחיתות פנים־ארגונית. א' שוחרר אחרי שבוע, אבל גם כאן, גלי ההדף בשב"כ, שראשיו הפנו את כליו האימתניים נגד אנשיו, ניכרים, משתקים והרסניים.

על הביזוי וההתנכלות שעבר, על כך שגם מול מערכת אלימה שסואבה הוא המשיך לשרת ערכים נעלים וראויים, על נאמנותו ומסירותו לציבור, לדמוקרטיה ולשלטון החוק, גם א' משיא כאן משואה.

אין אנשים מושלמים. גם משיאי המשואות בוודאי אינם מושלמים. אבל בצומת הערכי שעמדו בו, שאותו יכלו לצלוח בקלות בשירות עצמם, כולם פעלו היטב ומעבר לכך. הם העזו לצאת נגד אנשי מערכת מקולקלים ושחיתות מוסדית עמוקה, במחיר אישי כבד, לטובת הציבור. חטאם האמיתי היה חשיפת ערוות המערכת, אף שיש לה כל הכוח, ואין עליה שום פיקוח ורסן.

המצב במוסדות הביטחון בשפל היסטורי; הם התקלקלו עד כדי כך, שמי שרוצה לעשות את הדבר הנכון מוצא את עצמו חייב לא פעם, בלית ברירה, לעקוף נהלים והיררכיה, בשירות הטוב הגבוה והראוי יותר. יש לכך ראיה פשוטה: מדובר באנשים נורמטיביים לחלוטין, שבמערכת מתפקדת היו נותרים אלמוניים לגמרי. לא היינו שומעים עליהם, לולא העובדה שכאשר הם נתקלו בכשלים חמורים ברמה הלאומית, הם סירבו ליישר קו ונותרו נאמנים לייעוד האמיתי שבשמו הם בתפקיד.

מרגע שפעלו, כולם נתקלו בדפוס התגובה האלימה של המערכת, שבעצמו מעיד על בעיית עומק קשה, שדורשת טיפול ושידוד מערכות יסודי. המערכת, שפועלת כאן בשירות עצמה בלבד, עושה הכול כדי להחריב את חייהם, בשימוש באמצעים הדרקוניים ביותר, לא פעם באישור תמוה, חריג ומאוד לא דמוקרטי של המערכות המשפטיות.

הסיפורים האישיים הללו עצובים ברמה האישית. הנקמה המערכתית קשה, בוטה ואלימה. ועדיין, השישה מסמלים משהו מאוד אופטימי: גם במוסדות הביטחוניים הללו, שמאופיינים בתרבות שקר, אחידות מחשבה ונפוטיזם, וכולם נדרשים בהם לציות עיוור, יש עדיין מי שמפעמת בקרבם רוח ציונית ולאומית, שגוברת על כל הדרישות המערכתיות והפחדים.

לכן יש להשיא משואה שביעית, למען אותם שישה אמיצים ועוד אחרים שנותרו אלמונים; למען אלה שלא מוותרים על האמת; למען אלה שמבינים שכשהמערכת סוטה מהמסלול, הם צריכים לשמור על האזימוט הנכון; למען אלה שזוכרים שחובתם היא לשרת קודם כול את העם, גם במחיר טובתם האישית – ולתפארת מדינת ישראל!