לו הייתי שמאלן, שוחר חלוקת הארץ, חגיגות היובל ליישוב עפרה היו גורמות לי לנסח כתב כניעה. התנחלות גדולה בת 50 בעומק השטח אמורה לכבות בשמאל את שאריות התקווה להתהפכות הגלגל. אומנם בעולמנו התזזיתי כמעט הכול הפיך ולא לעולם חוסן, אבל עפרה תשפ"ה ממשית יותר מכל אשליית שלום עם הפלסטינים, או אפילו אשליית הפרדה גרידא.

כשעפרה הייתה בת 5, או אפילו בת 30, תוחלת החיים שלה נאמדה בקמצנות. דחפורי שרון בימית ובגוש קטיף היו משכנעים פי כמה ממנה. גם הסקרים בעניין הקמת המדינה הפלסטינית היו משכנעים למדי. אולם בינתיים קרו אי־אלה דברים בארץ ובמערב הנגב, עם ישראל הכיר בדיעבד בהיגיון הביטחוני העצום שמאחורי מפעל ההתנחלות, ועפרה צומחת לרוחב ולגובה. ברוך השם, יש בה כבר בניינים רבי קומות, דור שלישי ואף רביעי בגני הילדים. מבני הצבא הירדני ששימשו את הדור הראשון נעשו לצימרים מבוקשים. עשרות רבות של דחפורים מרחיבים את כביש 60 הסמוך, דרך האבות, בשליחות השר סמוטריץ'. באחותה הצעירה מעט, קדומים, אושרו השבוע לבנייה כמעט 1,400 יחידות דיור חדשות.   

לזכות השמאל ייאמר שהוא הבין טוב יותר ומהר יותר ממייסדי עפרה את השלכות עלייתה על הקרקע (גילוי נאות: אני לא אחד מהם, סתם תושב ותיק). המייסדים רצו רק לנעוץ יתד עברית בשומרון, השמאלנים תכננו להשאיר אותו נקי מיהודים כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית. זקני היישוב זוכרים שהח"כ הצעיר יוסי שריד לפת את ראשו בייאוש כשקפץ לבקר בעפרה אחרי כמה שבועות. שריד הבין מיד הכול. "מה שראו עיניי במקום פשוט לא ייאמן", שיתף במצוקותיו את כתב "הארץ" (4.6.75). מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות, יחיאל אדמוני, מפא"יניק תקני, קונן בספר זיכרונותיו שיצא לאור ב־1992: "אין ספק שבסיפור ההתיישבות בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים תסמל הקמתו של היישוב עפרה, יותר מאשר פרשת גרעין אלון מורה, את שבירת הקונצנזוס שהיה קיים עד אפריל 1975 בדבר אי־יישובם של אזורים צפופי אוכלוסייה בשטחים". 

ויכוח פרלמנטרי מר ומרתק התנהל בעניין עפרה הצעירה כחודשיים לאחר הקמתה (דברי הכנסת, 17.6.1975). אהוד אולמרט וזבולון המר הגנו עליה בשצף, שריד ולובה אליאב תקפו את הממשלה שאפשרה את היאחזותה בשטח. שר הביטחון שמעון פרס הצהיר שמבחינתו עפרה שוכנת בקונצנזוס של "ירושלים, בנותיה וסביבותיה". הוא גילה שמשרד הביטחון ממילא עמד "לבנות שיכונים בתוך בעל חצור לעובדים האזרחיים שם", וש"הבאתי את עניין בעל חצור לישיבת הממשלה". לדבריו אז, רק עכבה תקציבית קלה מנעה זמנית החלטה ממשלתית בעניין. בכך אימץ פרס את סיפור הכיסוי של מקימי עפרה: שכונת מגורי לילה עבור בוני הגדר בבסיס חיל האוויר בהר בעל חצור הסמוך.

"שמעון פרס הוא שר הביטחון של גוש אמונים ושל קבוצות ארץ ישראל השלמה", צעק חבר הכנסת תופיק זיאד מסיעת רק"ח. הוא טעה וצדק. פרס אכן שיתף פעולה עם גוש אמונים, משיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים כאחד, אבל גם ראש הממשלה רבין לא התנגד להקמת עפרה. כנראה הוא לא תפס את משמעות הקמתה כפי שפרס ושריד תפסו. מכתב קצר שנשמר בארכיון המדינה רומז כי רבין היה מודע לשימוש האפשרי של גוש אמונים במקפצת בעל חצור לצורכי התיישבות. קשישה בת 88 הייתה חתומה עליו, רחל ינאית בן־צבי, אלמנת הנשיא השני, מאחרוני המפא"יניקים שנשארו נאמנים לרעיון שלמות הארץ גם כשמפלגתם נשבתה בהדרגה על ידי חסידי פלסטין.

זה היה מכתב התנצלות מוזר, אולי ערמומי. רחל ינאית, מי שהמליצה לחנן פורת להקים מחנה עובדים ליד בעל חצור, כתבה לרבין כחמישה חודשים לפני הקמת עפרה: "אני מצטערת שביקשתי ממך שיחה בעניין עבודה עברית במחנות הצבא בשטח הממשל הצבאי. עשיתי זאת בלחץ גוש אמונים הטוענים כי הממשלה לא מרשה להעסיק שם עובדים עבריים. בינתיים הוברר לי שלא נכון הדבר. ביקרתי בבעל חצור, שוחחתי עם הקבלן זלמן בראשי, והוא אמר לי שאין כל מניעה מצד הממשלה להעסיק פועלים יהודים במפעל הגדול שהוא מבצע שם, והצרה היא שאינו יכול להשיג בירושלים עובדים יהודים למרות שהוא מציע להם תשלום טוב ותחבורה. מסרתי הדבר לגוש אמונים – אדרבא, יארגנו הם פועלים למפעל זה...לא עוד אטריח אותך בדברים קטנים".

מהדברים הקטנים של אלמנת הנשיא צמח מפעל שלם. גוש אמונים נענה לאתגר שלה, ארגן קבוצת פועלים עבריים בהנהגת יהודה עציון, וההמשך ידוע. יחיאל אדמוני, שהלך לאחרונה לעולמו בגיל מופלג, סיכם כך בספרו את אירועי עפרה: "זכור לי ביקורי הראשון במקום. נדהמתי והתפעמתי גם יחד ממעשה המתיישבים. ללא כל סיוע של החטיבה להתיישבות – שיפצו מבנים לצורכי מגורים ולצורכי ציבור ותעשייה, פיתחו תשתיות, כולל אספקת מים וחשמל, והתקינו תאורת ביטחון, עשו את ההכנות לנטיעת מטע. ההישגים כאן עלו בהרבה על הישגיהם של גרעינים שנהנו מתמיכה מאסיבית של החטיבה. לשאלתי מה הם המקורות הכספיים לביצוע כל העבודה הזאת, לא קיבלתי תשובה".

אגב, הספר של אדמוני נשא את השם היומרני "עשור של שיקול דעת". הוא מתייחס למפעל ההתיישבות הממשלתי מעבר לקו הירוק בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון. בתוך עשר שנים הוקמו ב"שטחים" למעלה מחמישים יישובים. אדמוני ביקש לומר ששאר היישובים האחרים ביו"ש הוקמו שלא על פי שיקול דעת, ובכללם עפרה, אשר זכתה להכרה רשמית רק אחרי מהפך 77'. מניפת המברכים בוועידת ההתיישבות שנערכה בה השבוע – מבצלאל סמוטריץ', דרך בני גנץ וכלה בנשיא הרצוג – הוכיחה בדיעבד שלמייסדי עפרה היה דווקא הרבה שיקול דעת. גם הביקור הרשמי של השגריר האמריקני החדש בשילה, שלשום, בדיוק ביום השנה החמישים להקמת עפרה, הוא הוכחה נחרצת.

"מי שמדבר על מדינה פלסטינית או נסיגות, פשוט מנותק מהמציאות הביטחונית", הכריז גנץ בעפרה, בלי לחשוש ממבקריו הכרוניים בשמאל הקיצוני. אם רחל ינאית שמעה, היא בוודאי התמוגגה. אולי היה צריך לנגן לכבודה בוועידה את "ראי רחל, ראי".