זה קרה בשנות התשעים. סיימתי כיתה י"ב כאשר בן דודי התקשר וביקש ממני להצטרף כמלווה נשק לטיול נוער, שאותו יזמה הקומונרית של סניף בני עקיבא טירת־כרמל. בוגרי י"א ביו"ש יכלו באותם ימים להשתתף במטווחים עם העוזי של אבא, לעבור תדריך של הרבש"ץ ולהצטרף כמלווי נשק לטיולים. ערכתי שיחת תיאום ציפיות עם הקומונרית, וקבענו להיפגש בתחילת המסלול באחד מנחלי הגולן.

הגעתי לשם בטרמפים. מזג האוויר היה שרבי ולוהט, וכשהאוטובוס מ"טירה" פרק את תכולתו חשכו עיניי. כחמישים נערים נפלטו ממנו בבגדים קצרצרים, כפכפים, בלי כובעים ובלי מים. איפה המים? שאלתי, ובן הדוד שלי הוציא בגאווה קוביית קלקר שבתוכה מכל פלסטיק עם שלושה ליטרים של מים. ילדי חבריא ב' של טירה לא הכירו מסלולים אלא בעיקר את חוף הים, וזה מה שמביאים לחוף.

הקומונרית הנבוכה הצטדקה והסבירה שהיא ביקשה מהמשתתפים להביא כובעים ומים, ורק שכחה לוודא שזה קורה. שכנעתי אותה שהסיכון גדול מדי, ושבמקום לצאת למסלול עדיף לסור לתחנת דלק, לקנות כמה שישיות, ולהמשיך לאחת מבריכות הקצינים שאליהן אפשר להגיע בלי הליכה בשטח.

כמה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי מלווה מכינה שיצאה למסלול הדרג'ה בלי חבלים. למי שמכיר, אפשר לצלוח את המסלול הזה בלי חבלים אבל לא בלי סיכון. הערוץ כולל מדרגות סלע בגובה של שניים־שלושה מטרים, שמטיילים לא מיומנים יכולים בקלות להחליק בהם, לנקוע קרסול או לשבור צלע. לא סכנת מוות, אבל גם לא בטיחותי. שוב התקוממתי, אך הפעם הר"מ הבכיר התעקש שהוא "עשה את זה מיליון פעמים", והקבוצה יצאה לדרך. שני חניכים סיימו עם חבלות יבשות וכולם היו גאים בעצמם. "ככה זה כשאתה מכוון גבוה ורוצה להגיע לסיירות".

הקונספציה הייתה גם הייתה. תרבות הפרטאץ' שאפיינה חלק מתנועות הנוער והמכינות הקדם־צבאיות פשׂתה כצרעת, והיה ברור שזה רק עניין של זמן עד שמשהו רע יקרה. האסון הנוראי בנחל צפית הפך לסטירת התעוררות מטלטלת ששינתה מקצה לקצה את ניהול הסיכונים בחינוך הבלתי פורמלי.

אבל כשבית המשפט נדרש לגזור את עונשם של ראש המכינה יובל כאהן והמדריך אביב ברדיצ'ב, הוא לא יכול להסתכל רק על המאקרו אלא גם על המיקרו. ובהיבט הזה, הכרעת הדין וגזר הדין מציירים תמונה מערכתית של מכינה המתנהלת בהפך הגמור מפרטאץ' או מתרבות ה"סמוך".

שנה לפני הטיול גיבש ראש המכינה כאהן מסמך הנחיות מפורט הנוגע לבטיחות בטיולים, לרבות במקרי שיטפונות. המסמך כולל הנחיות מפורשות ליצירת קשר עם חזאי, הסבר על אופן היווצרות השיטפון והיחס בזמן ובמרחב בין ירידת גשם באגן הניקוז לרגע הגעת השיטפון לנחל, תכנון דרכי מילוט ומסלולים עוקפים.

הטיול עצמו נוהל כמו מבצע צבאי: עם חפ"ק, עם מעקב צמוד אחר שינויי מזג האוויר באתר מטאו־טק וגם שיחות טלפון ישירות לחזאי, עם התייעצות בין מקבלי ההחלטות, עם טלפון לווייני לחיבור בין החפ"ק למדריכים בשטח, עם שינוי תוכניות (הסטה של המסלול מנחל צאלים לנחל צפית, מתוך הנחה שהסיכון בצפית נמוך יותר). ובהשוואה לפעילות מבצעית: עם קבוצת פקודות, עם אישור תוכניות (הטיול נקבע לחודש אפריל שבו הסבירות לשיטפונות באזור נמוכה יחסית), עם כוחות מעטפת לחילוץ. הכול כאילו עבד לפני הספר, אבל ברגע האמת הכול השתבש.

ראש המכינה נהג כמו מפקד יחידה מובחרת הסומך יותר מדי על פקודיו ומאציל מסמכויותיו לכוחות בשטח, ובזמן אמת לא היה זמין ועם קשב לאירועים. בפועל, כל אחד מהשחקנים ראה חלק מן התמונה ואף אחד לא חיבר את הנקודות לתמונה מלאה. הצועדים בתוואי לא הבינו שהטפטוף ייהפך למבול; אף אחד לא עצר כדי לעשות "חיתוך מצב, תמונת מצב והערכת מצב"; וניהול הסיכונים של ראש המכינה והמדריך הראשי התברר בדיעבד כשגוי באופן הרסני.

החששות של המדריכה נעם דור, שהתריעה נגד היציאה למסלול, התבררו כמוצדקים. אבל כמו בתוכנית "חומת יריחו" שחזתה את פשיטת חמאס, ההתרעה של דור לא חדרה את מסנן הקונספציה: "המסר היה שלא צריך לא לטייל בגלל שיטפון, אלא להיות מוכנים עם כל האמצעים והתחזיות".

מחיר הקונספציה היה נורא, אבל הקונספציה ששררה בעולם החינוך הבלתי פורמלי הייתה הרבה יותר גדולה ורחבה מהמקרה הפרטי של כאהן וברדיצ'ב. המכינות התחרו ביניהן על הביקוש בקרב החניכים, על האתוס וההצטיינות ועל מספר הבוגרים שמגיעים לשירות קרבי משמעותי, וניהול הסיכונים של ראשי המכינות נערך לפעמים באופן מאוד לא מקצועי.

השופט יובל ליבדרו הכיר בכך כשהרשיע את הנאשמים בגרימת מוות ברשלנות ולא ברצח בדרגה נמוכה (המתה בקלות דעת): "הנאשמים ביצעו העבירות שבהן הורשעו ללא מחשבה פלילית אלא מתוך רשלנות. הם לא התכוונו לגרום לאסון, לא היו אדישים כלפי האפשרות שהוא יתרחש ולא היו קלי דעת ביחס לכך. את העבירות ביצעו אגב רצונם לקיים פעילות חינוכית ערכית כמו שקיימו לכל אורך חייהם הבוגרים".

עוד ציין השופט שהעבירות נעשו במחדל, כלומר באי עשייה. היו כמה נקודות שבהן הם היו אמורים להתערב ולעצור, והם לא עשו כן. נקודה שלישית היא ש"מותם של המנוחים נגרם במישרין כתוצאה מאסון טבע, פגיעת שיטפון, שאף שהיו לגביו התרעות, היה חריג במיקומו, בהיקפו ובעיתויו".

אין ספק שהאחראים היו צריכים להיענש, לרבות מאסר מאחורי סורג ובריח לפרק זמן של שלוש שנים, כנהוג במקרים של גרימת מוות ברשלנות. אבל העונש הכבד שנקבע, שבע שנות מאסר, מתאים יותר לעבירות של פשעים חמורים שנעשו בכוונה פלילית.

האם ענישה חמורה כזו, המצטרפת לעינוי דין שנמשך כבר שבע שנים (!), ולעוד שבע שנות קלון שבהן המורשעים לא יוכלו לשאת בתפקידים ציבוריים – עונה על תכליות הענישה המקובלות במקרה הזה, או שאולי בית המשפט השליך עליהם את התסכול הציבורי מקונספציה רחבה וחולה שלא הם יצרו?

אגב, קשה להתעלם מהדמיון הקונספטואלי בין אסון נחל צפית לאירועי שבעה באוקטובר. לפלישת חמאס קדמו המון אינדיקציות, אך הן לא עברו את מסנן הקונספציה ולא צורפו לתמונה גדולה. האחריות האישית של ראש הממשלה נתניהו, הרמטכ"ל הלוי, ראש אמ"ן חליוה וראש השב"כ בר, איננה שונה מהותית מזו של כאהן וברדיצ'ב. ואם בכל זאת יש מקום להבחנה, היא תהיה לרעתם של מנהיגי המדינה. חמאס איננו אסון טבע כאוטי ובלתי צפוי, אלא תנועה של טרוריסטים עם כוונות רצחניות מוצהרות ומעשים תומכים לאורך שנים. האם מישהו דורש להכניס את האחראים לאסון למאסר של שבע שנים?

נסיים באנקדוטה אישית על דילמת ניהול הסיכונים: בחול המועד פסח ביקש הבן מכיתה י"א לצאת עם חבריו למסע מתקוע לערד, 80 קילומטר במדבר. נורות האזהרה שלי הבהבו, והרצתי בראש את כל הסיכונים האפשריים. אבל אז התעורר בי קול שני שביקש לראות אותם: את המוטיבציה הגבוהה שלהם; את השאיפה להצטיינות במגוון תחומים, ממוזיקה ועד לימוד תורה; את היופי שבתיעול אנרגיות הנעורים לידיעת הארץ, כושר ותרגול ניווטים במקום רביצה מול מסכים.

הפתרון הקל היה לא לנהל את הסיכון ולהשאיר אותם בבית. הפתרון המאתגר היה לנהל את הסיכון באמצעות תכנון וליווי: הם יצאו בימים לא חמים, נשאו כל אחד תיק עם 12 ליטר מים, המסלול שוּנה כך שלא יעבור דרך מאחזי בדואים ויהיה נגיש לרכבי שטח. הסיכונים נוהלו, ועדיין לא הייתי רגוע עד שהם סיימו את המסלול כעבור 48 שעות, זורחים מאוזן לאוזן בתמונת הסיום.

בצד האפל של החוק

בשעת ירידת גיליון זה לדפוס עדיין לא ברור אם נתניהו ינצל את זכותו להגיש תצהיר מטעמו, בתגובה לתצהיר שראש השב"כ רונן בר הגיש מוקדם יותר השבוע. מבחינה משפטית צרה, נתניהו יכול להימנע מהגשת תצהיר כזה, שכן הסוגיה שנידונה בחקירות איננה התנהלותו שלו אלא הליך פיטוריו של בר, ומשזה הכריז כי בכוונתו להתפטר בקרוב, העתירות לכאורה מוצו.

לא מבחינת בר כמובן, שהסעיף החשוב בתצהיר הגלוי שהגיש היה האחרון: אין ויכוח מעשי ביני ובין נתניהו, הצהיר בר, שכן בכוונתי להתפטר בקרוב. את התצהיר אני מגיש רק מסיבה עקרונית, כדי שבג"ץ יקבע כיצד תנוהל מערכת היחסים בין ראש הממשלה לראש השב"כ.

הבה נצא לקריאה מודרכת בתצהיר של בר: הקלף החזק מבחינת נתניהו הוא "ראשית הודיה" של בר בכישלון ההתרעה בליל שבעה באוקטובר. בהפוך על הפוך, באותו סעיף (7) שבו טוען בר כי "בליל 7 באוקטובר השב"כ הוא שהעיר את המערכת כולה", הוא מודה שהשב"כ כשל במתן ההתרעה: אומנם השב"כ הפיץ התרעה בשעה 3:03, אבל ב"מדרג שגוי המהווה כשל של השב"כ". במילים פשוטות: ניתנה התרעה אך בלי צ'קלקה וסירנה, ולכן למערכת לא נפל האסימון.

"תמונת המודיעין שהתחילה להצטבר הוערכה כהכנה לפיגוע פשיטה נקודתי", מפרט בר. ראש השב"כ מודה למעשה שהוא כשל בתפקידו הבסיסי, והעובדה שהוא היחיד מבין ראשי מערכת הביטחון דאז שעדיין נאחז בקרנות המזבח וממאן לממש את אחריותו, לא מוסיפה לו נקודות.

מן הצד השני, לבר יש ארבע טענות נגד נתניהו. כשמפרקים אותן אפשר לראות שלא כולן באותו מדרג. שתיים מהן חלשות, ושתיים חזקות ומטרידות.

שתי הטענות החלשות: בר טוען שנתניהו ניסה לכפות עליו להוציא חוות דעת רשמית מטעם השב"כ שתציב דרישות אבטחה כה גבוהות, כך שמערכת המשפט לא תוכל בפועל להמשיך לגבות מנתניהו עדות במשפטו. עוד טוען בר כי הוא הוצא מצוות המשא ומתן לשחרור החטופים כדי לטרפד הגעה להסכם חטופים נוסף.

בנוגע לטענה הראשונה, היא לא מפילה אף אחד מהכיסא, שכן נתניהו מאז ומעולם הפגין חרדה ביחס לסידורי האבטחה שלו. גם כשהוא היה באופוזיציה הוא הטריף את המערכת בדרישות חוזרות ונשנות לשימור אבטחה ברמה גבוהה לו ולמשפחתו, בארץ ובחו"ל, בניגוד לראשי ממשלה אחרים לשעבר, שלרוב ביקשו לצמצם את האבטחה עליהם למינימום ההכרחי.

אחרי הכטב"ם שהגיע לביתו בקיסריה רמות החרדה שלו עלו, ואפשר להבין את חששו שהתנהלות בלו"ז שקוף עלולה ליצור פרצת אבטחה. מה שבעיקר מקומם את הציבור הוא לא היקף האבטחה אלא האדישות של הבן יאיר נתניהו לעלויות האבטחה הכבדות הנגזרות משהותו המתמשכת בחו"ל. אבל בין זה ובין ניצול לרעה של השב"כ במטרה לטרפד את המשפט – הפער גדול.

גם את הטענה על הוצאת בר מצוותי המשא ומתן אין לקבל. הנושא הזה מצוי בלב שיקול הדעת המדיני של ראש הממשלה, שאמור לנתח את המצב בכל רגע נתון ולקבוע מטרות. ואם הוא בוחר להחליף שחקנים כמו מאמן כדורגל, זה לגמרי בתחום שיקול הדעת שלו.

הטענה החמורה באמת היא שנתניהו דרש מבר להפעיל את כוחו העוצמתי והדורסני של השב"כ נגד גורמי אופוזיציה ופעילי המחאה, גם כשלא נשקף מהם חשש לאלימות, והם לא התנהלו בצורה חשאית. "במקרים לא מעטים ביקש רה"מ לדון בנושאים אלה בסיומן של פגישות עבודה, לאחר שביקש מהקלדנית והמזכיר הצבאי לצאת מהחדר, מתוך מטרה שחילופי הדברים האלה לא יתועדו", כותב בר.

זה חמור מאוד. הרבה יותר מסיגרים, שמפניות או סיקור אוהד באתר וואלה. שירות הביטחון הכללי פועל בצד האפל של החוק, בדרכים דורסניות הפוגעות פגיעה קשה בזכויות עצורים. זה הכרחי כאשר הפעולה שלו מכוונת נגד פעילי טרור, ואסוני אם הן מופעלות לדיכוי מחאה לגיטימית.

הטענה החמורה השנייה היא שהדרישה לפיטורי בר לא עלתה אחרי 7 באוקטובר, אלא רק אחרי שנפתחה החקירה בפרשת קטאר־גייט, שבמרכזה, כותב בר, "גורמים המועסקים על ידי מדינה התומכת בחמאס נמצאים בקודש הקודשים של קבלת ההחלטות הישראלית, וייתכן כי עוסקים בפעולות השפעה".

שימוש במשטרה חשאית למטרת דיכוי האופוזיציה הוא מאפיין נפוץ במשטרים טוטליטריים, כך גם שחיתות עמוקה היוצרת בלבול מוסרי ודו־קוטביות ערכית. השאלה היא מה בר היה צריך לעשות.

הדילמה הטרגית שלו ברורה: ראש שב"כ עם אחריות דמוקרטית לא יכול להיענות לדרישות כאלו. מאידך גיסא, חובה על ראש השב"כ לשמור על הממלכתיות של הארגון, ולא להתפתות ולהימשך למדמנה הפוליטית, שתהפוך אותו בעיני חצי מהעם לחלק מה"דיפ־סטייט". הפתרון הגרוע ביותר הוא לבקש מבג"ץ להתערב ולנהל את מערכת היחסים האינטימית והרגישה בין רה"מ לראש השב"כ. הגיוני בערך כמו הגשת תביעה ל"שלום בית" ברבנות.

לדעתי בר היה אמור ליפול על חרבו, קרי לסרב לדרישות לא חוקיות של ראש הממשלה, ולהניח את המפתחות. הוא היה צריך להודיע לפקודיו שהוא מתפטר כי הוא שומר על הקוד הערכי והמקצועי של השב"כ, והוא מצפה שכל מי שייכנס בנעליו ינהג כמותו. כך השב"כ לא היה נגרר ללב המחלוקת הפוליטית הישראלית, ולא מזדהם במלחמות הביביסטים והרל"ביסטים. כך היה שומר בר על שני הערכים הגדולים של הארגון – טוהר הנשק ואמון הציבור.

בשיחות עם גורמים במערכת יש מי שלא מסכימים איתי. לדעתם בר היה חייב לחשוף סודות מחדרי חדרים גם במחיר פגיעה ציבורית בשב"כ, וזאת מדין "לפני עיוור לא תיתן מכשול". הנימוק צופה פני עתיד: המועמדים להחליף את בר רואים את מחול השדים, מבינים מה ראש הממשלה מצפה מהם לעשות, והפיתוי שלהם לרַצות אותו יהיה עז. הם רוצים לשרוד בתפקיד ולהצליח, והיצר עלול לגבור על היוצר ולגרום להם להציע לנתניהו נאמנות אישית עיוורת על פני נאמנות מוסדית לממשלה. על הרקע הזה, הפיצוץ שיזם בר נועד להכריח את בג"ץ להנפיק קביעות משפטיות בנושא ולמנוע מהם את העמידה בניסיון. מי לדעתכם צודק?