בדרך לממשלת אחדות צריך לאתגר את בג"ץ

ראש ממשלה שמחזיק בסמכויות של חיים ומוות, שמחזיק את האפשרות להפעיל את השב"כ, המוסד ועוד כמה אמצעים על פי פרסומים זרים, אינו יכול להחזיק בתיק המורשת אם השר מתפטר וצריך עוד כמה ימים למציאת מחליף

תוכן השמע עדיין בהכנה...

ראש הממשלה בנימין נתניהו וגדי איזנקוט, במליאת הכנסת | אורן בן חקון

ראש הממשלה בנימין נתניהו וגדי איזנקוט, במליאת הכנסת | צילום: אורן בן חקון

קשה לדעת מה יהיו תוצאות המשא ומתן הפוליטי ואיזו ממשלה, אם בכלל, תוקם בסופו. אך דבר אחד ברור - כדי לפצח את הפלונטר זקוקים הנושאים והנותנים לכמה שיותר כלים. הצעה מרכזית כלל אינה עומדת על השולחן כאפשרות ריאלית: כל הסדר שבו מוקמת ממשלת אחדות שבה נתניהו נושא בתפקיד מרכזי, שאינו ראש הממשלה.

יודגש - בשלב זה נתניהו לא הביע התעניינות באף ממשלה שאינה בראשותו. ייתכן שאם היה מקבל הצעה נדיבה שנותנת לו השפעה אמיתית בתפקיד שאינו ראש הממשלה, אפשר היה להגיע להסכמה. אולי, אולי לא, ואולי גם טוב שלא, אך פה הנקודה - האפשרות הזאת אינה ישימה היום בשום אופן, והסיבה אינה פוליטית, אלא משפטית.

מאז שנפסקה הלכת דרעי-פנחסי בתחילת שנות התשעים, שעסקה במינוי שרים שהוגש כנגדם כתב אישום, מיישם אותה בג"ץ בעקשנות ודווקנות. יותר מכך - הבעיה שיוצרת ההלכה לא יכולה להיפתר באמצעות חקיקה שתעקוף או תבטל אותה, בסגנון הצעות שכבר נשמעו בשבועות האחרונים, משום שחקיקה כזאת נחקקה, בחוק יסוד(!), ובג"ץ בחר, מעשית, להתעלם ממנה.

הכי מעניין

הלכת דרעי-פנחסי היא בתה הממזרה של עילת הסבירות, וקובעת כי על אף שחוק יסוד הממשלה לא קובע שהגשת כתב אישום מונעת כהונת שר, ראש ממשלה סביר לא יותיר בתפקידו שר במצב כזה. כך הוגדר המבחן: מבחן של סבירות, לא איסור קטגורי. מהרגע הראשון נשמעה ביקורת במערכת הפוליטית על ההלכה, שמעבירה את היכולת לפטר שרים לידי פקיד משפטי, תוך התעלמות מחזקת החפות. ואכן, בשנת 2001 שונה חוק יסוד הממשלה, וקבע במפורש שכהונת שר מופסקת רק אחרי הרשעה.

אז המצב המשפטי השתנה? לא ממש. בג"ץ קבע שעל אף קביעת המחוקק, הרי ש"סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד". כלומר, העובדה שהחוק מאפשר במפורש מינוי שר עם כתב אישום לא הופכת את המעשה לסביר. אבל אם מדובר במבחן של סבירות, הרי שבהכרח חייבות להיות נסיבות שבהן מינוי כזה יהיה סביר. ומתי זה יכול להתרחש? הו, תודה ששאלתם: אף פעם.

הלכת דרעי-פנחסי נותרה בעינה גם במקרי קצה, בהם היה ראוי בהחלט לבחון את סבירות התוצאה - אפילו כהונת ראש ממשלה (שלגביו לא חלה ההלכה) בתפקיד שר לא מתקיימת, ולו באופן זמני, וזאת למרות שחוק יסוד הממשלה קובע שסמכויות השרים עוברות לראש הממשלה עם פיטורי שר. בכל פעם שהתרחש מקרה כזה, ובממשלה היוצאת הוא התרחש פעמים רבות, נדרש ראש הממשלה על ידי הייעוץ המשפטי להעביר את סמכויות השר בתוך ימים ספורים כדי שחלילה לא תופר ההלכה.

בהתנהלות המשפטית הנוכחית בה הסמכות היא קבוצה ריקה, ושיקול הדעת יכול להוביל רק להחלטה מותרת אחת, התוצאה אינה מבחן סבירות, אלא איסור מוחלט, לא תלוי נסיבות. וכשלא מתחשבים בנסיבות, האיסור עשוי להפוך בעצמו לבלתי סביר.

כך, ראש ממשלה שמחזיק בסמכויות של חיים ומוות, שמחזיק את האפשרות להפעיל את השב"כ, המוסד ועוד כמה אמצעים על פי פרסומים זרים, אינו יכול להחזיק בתיק המורשת אם השר מתפטר וצריך עוד כמה ימים למציאת מחליף. ובדיוק מתוך אותו אי-היגיון, ראש ממשלה שמחזיק באותן סמכויות אדירות ברגע זה ממש לא יכול אפילו לוותר על תפקידו ולרדת לתפקיד שר, גם אם דווקא בכך יימצא פתרון לפלונטר הפוליטי.

בשלב הזה בו ברור שאין מנגנון שינוי בחוק, אולי הגיעה העת לאתגר את בג"ץ בשאלה הזאת ממש. לעמוד באומץ ולהבהיר שכשישנה סמכות, ומדובר במבחן של סבירות, אי אפשר להמשיך להחזיק בעמדה לפיה בשום סיטואציה, קיצונית ככל שתהיה, מינוי לשר של מי שמתנהל כנגדו משפט אינו סביר, גם כשהמחיר למדינת ישראל עצום.

בגלל הלכה משנות התשעים, אותה סירב לשנות בג"ץ בשנות האלפיים, ואשר יושמה בדווקנות בשנים האחרונות מול נתניהו, איבדה מדינת ישראל ב-2026 חלק מהאפשרויות הפוליטיות שעמדו לרשותה, דווקא בזמן בו היא זקוקה ליצירתיות פוליטית כאוויר לנשימה. וזה, יסלחו לי כבודם, אינו מצב סביר.