המהומה שפרצה לאחר שנחשפו החשדות להטיית תוצאות הבחירות תפסה בימים האחרונים את מרבית הקשב הציבורי, ודחקה לשולי סדר היום את הדרמה המשפטית שהתרחשה כאן: שופטי בג"ץ הוציאו בתוך שבוע אחד, כמעט בלי ששמנו לב, צו על תנאי נגד תוקפם של שני חוקים שחוקקה הכנסת היוצאת.

הצו הראשון, שזכה למידה מינימלית של תשומת לב תקשורתית, יצא נגד רפורמת השידורים של שר התקשורת שלמה קרעי. השני, שנותר לגמרי מתחת לרדאר, ניתן נגד החוק שהסמיך את בתי הדין הרבניים לדון בתביעת מזונות ילדים שנכרכה בתביעת גירושין.

דומה ששופטי בג"ץ, שגזרו על עצמם שמינית שבשמינית של ריסון ערב הבחירות, הפנימו מהר מכולנו את התוצאות בקלפי. כעת הם דוהרים לעבר מחיקה מהירה ככל הניתן של אותם חלקים מחקיקת הכנסת היוצאת שלא היו לרוחם. אומנם צו על תנאי עדיין איננו צו מוחלט, וכבר קרה שבדרך בין שני השלבים הללו חל שינוי בכיוון הרוח בנוגע לעתירה כזו או אחרת, אך דומה שלפחות במקרים הללו הכיוון ברור. הסיכוי ששופטי בג"ץ לא יכריזו על בטלותם של שני החוקים בחודשים הקרובים כנראה קלוש.

מכיוון שעל רפורמת השידורים נכתבו הררי מילים בחודשים האחרונים, הרשו לי להתמקד דווקא בסוגיה השנייה, שמדגימה היטב את האופן שבו שופטי בג"ץ "מטפלים" בחוקים שאינם לרוחם. סיפורנו מתחיל בשנת 1953, אז הסדירה הכנסת בחקיקה את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים. סעיף 3 לחוק שחוקקה אז הכנסת קבע כך: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג".

מקריאה פשוטה של הסעיף עולה שכוונתו של המחוקק הייתה ברורה: בית הדין הרבני מוסמך לדון הן בתביעה למזונות אישה, הן בתביעה למזונות ילדים - במקרה שאלו הוגשו כחלק מדיון בתביעת גירושין. אלא שכבר בשלהי שנות ה־60 החל בית המשפט העליון לכרסם בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעות למזונות ילדים.

בפסק דין המוכר בשם "הלכת שרגאי", שניתן באוקטובר 1969, קבע בית המשפט העליון שכיוון שהילדים אינם צד לדיון בבית הדין הרבני, שבו התביעה מתנהלת רק בין בני הזוג, לדייני בית הדין אין סמכות שיפוט בנוגע למזונותיהם. ומה יעשה בית המשפט העליון עם לשון החוק? מכיוון שבאותם ימים שופטי העליון טרם שמעו על הרעיון שבידם סמכות לבטל חוקים, הם בחרו במקום זאת לתת לחוק פרשנות יצירתית. לפי הפרשנות הזאת, המחוקק התכוון בדבריו על תביעת מזונות הילדים רק לתביעה רטרואקטיבית להשבת מזונות.

לכל בר־דעת ברור שלא זו הייתה כוונת המחוקק, ולכן נשחקה לאורך השנים הלכת שרגאי. בתי הדין דנו בפועל בתביעות רבות למזונות ילדים שנכרכו בתביעות גירושין, ואף נוצרה פסיקה ענפה בנוגע לשאלה מה קורה כאשר צד אחד מגיש תביעה בבית הדין הרבני, ואילו הצד השני מגיש תביעה מקבילה בבית המשפט למשפחה.

אלא שבשנת 2025, בעקבות עתירות אחדות שהגישו אבות לילדים קטנים אשר חויבו במזונות גבוהים דווקא בבית הדין הרבני, הסירו שופטי בג"ץ את האבק מעל הלכת שרגאי. בפסק דין של השופטות יעל וילנר ורות רונן, נגד דעתו החולקת של השופט נעם סולברג, נקבע שהלכת שרגאי חיה וקיימת - ולפיכך בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעה למזונות ילדים אם אין הסכמה על כך בין הצדדים.

בשלב הזה החליטו חברי הכנסת להתערב ולשנות את נוסחו של סעיף 3 לחוק בתי הדין, כך שכוונת המחוקק תהיה ברורה לחלוטין. על פי הנוסח החדש, "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה, מזונות לילדי הזוג והשבה של הוצאות מזונות לילדי הזוג שהוציא אחד ההורים להורה השני; בסעיף זה, 'מזונות לילדי הזוג' – כלל ענייני צורכיהם הכלכליים של ילדי הזוג, ובכלל זה הוצאות למדורם, לחינוכם ולרפואתם בעבר ועד הגיעם לגיל שבו ההורים אינם מחויבים במזונותיהם לפי כל דין, לרבות הלכה פסוקה".

אלא שבית המשפט העליון של ימינו איננו זה של שנות ה־60. אם הוראת חוק לא נראית כיום לשופטים, יש להם פתרון פשוט: לבטל את החוק. ואכן, ממש השבוע יצא כאמור צו על תנאי נגד תוקפו של התיקון לחוק.

כדי שלא תטעו ותחשבו שמדובר במקרה בודד, הרשו לי לתת לכם עוד דוגמה שתבהיר שזו לא תקלה אלא שיטה. על פי חוק הרבנות הראשית, האספה הבוחרת את הרבנים הראשיים מורכבת משבעים נציגי ציבור ושמונים רבנים. עשרה מתוך הרבנים הללו נבחרים בידי הרבנים הראשיים. והנה, לפני כמה שנים פסקו שופטי בג"ץ שבמסגרת מכסה זו חייבים הרבנים הראשיים לשקול גם מינוי "נשות הלכה".

בפועל, פסיקה זו לא כובדה בידי מי שמילאו את מקום הרבנים הראשיים, ובעקבות העימות המתוקשר שינתה הכנסת את החוק וקבעה במפורש שאותם רבנים שממנים הרבנים הראשיים יהיו רק כאלה שהוסמכו רשמית בידי הרבנות הראשית – כלומר, רבנים גברים בלבד. במקביל הובטח לנשים ייצוג מסוים באספה הבוחרת, גדול מזה שהיה נהוג לאורך השנים במסגרת מכסות נציגי הציבור. אז מה יעשו שופטי בג"ץ? טוב ששאלתם. את התשובה קיבלנו לפני מעט יותר מחודש וחצי בצו על תנאי שהוציאו שופטי בג"ץ לכנסת, לממשלה, לרבנות הראשית ולגורמים נוספים, בדרישה לנמק "מדוע לא ייקבע כי יש לקרוא את סעיף... באופן המורה לרבנים הראשים למנות מכוחו כנציגים לאספה הבוחרת גברים וגם נשים, ולחלופין מדוע לא ייקבע כי סעיף 1 לתיקון האמור בטל". במילים אחרות: אם המחוקק יתעקש שנקרא את החוק כפי שהוא התכוון לחוקק אותו - אנחנו פשוט נבטל אותו.

יסוד האמון בדמוקרטיה

מבחינה חוקית, החלטת מרבית מפלגות הקואליציה היוצאת להימנע בהצבעה על אישור תוצאות הבחירות, ולא להצביע נגדן - מתבקשת. החוק אינו מסמיך את ועדת הבחירות להימנע מפרסום תוצאות הבחירות במועד הקבוע לכך, שמונה ימים אחרי הבחירות.

לא פחות מכך, היה זה צעד של אחריות לאומית. הצבעה נגד האישור, שכלל לא ברור מה משמעותה החוקית, עלולה הייתה להכניס את מדינת ישראל למערבולת חוקתית מסוכנת, ולפגוע קשות בחוסנו של המשטר הדמוקרטי הישראלי.

עם זאת, ההימנעות בהצבעה היא גם תמרור אזהרה. בלי חקירה רצינית של החשדות להשפעה זרה על תוצאות הבחירות, האמון שנותן ציבור רחב במדינה במנגנון הדמוקרטי עלול להישבר. דמוקרטיה בנויה בראש ובראשונה על אמון בתהליך. בלי אמון כזה, ההליכים הדמוקרטיים הופכים לקליפה ריקה - והמדינה כולה עלולה להידרדר לכאוס שאין ממנו דרך חזרה.