דרישת בג"ץ מצה"ל להציג לוח זמנים לחזרת התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון למחנות הפליטים בג'נין, בטול־כרם ובנור א־שמס מעידה על ניתוק מוחלט של השופטים מהמציאות הביטחונית הקשה בשטח.
עוד כתבות בנושא
כל עוד צה"ל קובע שהתנאים הביטחוניים אינם מאפשרים חזרה, וגם בג"ץ עצמו מודע לכך וכותב זאת בפרוטוקלים, אסור היה לשופטים להתערב ביטחונית בהחלטות הפיקוד הבכיר בצבא, ובוודאי לא בהאצת התרחיש המסוכן הזה. צעד כזה מחויב להיות מעוגן בהחלטה של הגורמים הביטחוניים המוסמכים שהאיום הביטחוני אכן הוסר, מה שרחוק מלשקף את המציאות הביטחונית בשטח נכון להיום. ביטחון התושבים, לא רק ביהודה ושומרון אלא בכלל יישובי קו התפר ובערים הסמוכות לגדר המערכת, לא יכול להיגזר מתאריך שנקבע בין כותלי בית המשפט בירושלים, אלא מהערכת מצב מקצועית ומיכולת צה"ל לשמור על חופש פעולה לאורך זמן.
המחנות הללו, קיני הצרעות של יהודה ושומרון, הפכו במרוצת השנים למעוזי טרור חמושים, עם אלפי מחבלים שמחכים ליום פקודה כדי לחדור בהמונים ליישובים הישראליים. במבצעים שנערכו שם בשנים האחרונות שינה צה"ל את המשוואה, פירק תשתיות ועשרות מחסני אמל"ח, פינה את מחנות הפליטים מתושביהם ויצר לעצמו חופש פעולה סטרילי שלא היה קיים קודם. כוחות עילית נדרשו להיכנס פנימה לקיני הצרעות, תוך סיכון ממשי לחיי הלוחמים, ואכן חיילים רבים נהרגו במהלך הפעילויות המבצעיות הכירורגיות.
הכי מעניין
כאמור, פתיחת צירים והריסת מבנים בתוך המחנות לא נועדו לייצר "תג מחיר" לאוכלוסייה הפלסטינית, אלא לשנות מרחב צפוף שבו כל כניסה צבאית עלולה להפוך למלכודת מוות לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון. לכן אסור לבלבל בין ענישה לצורך ביטחוני: צה"ל והמדינה לא מונעים מהתושבים לשוב לביתם כך סתם, הם מונעים שחזור מהיר של התנאים שאפשרו לארגוני הטרור הרצחניים ולמפגעים הבודדים להפוך את המחנות למרחבים שקשה עד בלתי אפשרי לפעול בהם.
יתרה מכך, אפילו המשפט הבינלאומי אינו דורש עצימת עיניים; אמנת ז'נבה הרביעית מכירה באפשרות לפנות אוכלוסייה כאשר ביטחונה או צורך צבאי הכרחי מחייבים זאת, וקובעת שהחזרה תתקיים בתום הלחימה באזור. כלומר, גם הדין עצמו קושר את החזרה למציאות בשטח. השאלה אם הסכנה חלפה נתונה אך ורק להערכות מצב ביטחוניות, ומשצה"ל קבע שלא הבשילו התנאים, בפרט שתרחישי הסלמה קיצוניים ביהודה ושומרון עומדים על הפרק, העיסוק בלוחות הזמנים הופך לבלתי רלוונטי לשולחן הדיונים.
ראוי שבג"ץ יואיל בטובו ללמוד מצבאות אחרים: בפלוג'ה שבעיראק, לאחר המבצע האמריקני הגדול ב־2004, האמריקנים לא הכריזו שהקרב הסתיים, והתושבים לא חזרו מיד. החזרת התושבים העיראקים נעשתה במדורג, באזורים שנמצאו בטוחים, ובכפוף לבידוק ולהגבלות ביטחוניות. העיקרון היה ברור להם וחייב להיות ברור גם לנו: המצב בשטח הוא שקובע.
כראש מועצת בית־אל, אני ושאר התושבים רואים מקרוב את מחנה הפליטים ג'ילזון הצמוד ליישוב, ומבינים כמה הדיון הזה חשוב. אילו מחר היה צורך לפנות אותו בגלל איום ביטחוני ממשי, מי היה מוכן להתחייב מיד לאחר מכן על תאריך חזרתם? ואם מערכת הביטחון הייתה אומרת שהסיכון הממשי לתושבים נותר על כנו, האם הייתי יכול להישיר מבט למשפחות היישוב ולהסביר להן שנגזר עליהן לחיות לצד האיום בשל ההחלטה ההזויה של בשופטים?
אותו ההיגיון מחייב אותנו גם לעוטף עזה. האם יעלה על הדעת שמחר יידרש צה"ל לקבוע לוח זמנים לחזרת תושבי עזה, ובתוכם אנשי חמאס, לבתים ולמרחבים הסמוכים ממש לגדר ולקיבוצי העוטף, עוד לפני שמערכת הביטחון קבעה שהאיום הוסר? התשובה ברורה לכול.
ההחלטה המנותקת מבהירה שוב עד כמה חשוב להחזיר את זכות העמידה בפני בג"ץ לימי קדם, טרם המהפכה החוקתית של השופט ברק. במהלך כהונתו הורחבה האפשרות של גופים ציבוריים לעתור לבית המשפט גם כאשר אינם נפגעים ישירים מההחלטה הנתקפת. הגיע הזמן להשיב את זכות העמידה למתכונתה המצומצמת, שבה אדם שנפגע באופן ישיר מהחלטת הרשויות זכאי לבקש סעד משפטי, ולא כל ארגון בעל אג'נדה פוליטית יכול להפוך את בג"ץ לזירת מאבק במדיניות הביטחונית של ישראל.
הדברים חמורים במיוחד כאשר מדובר בארגונים הנתמכים בידי קרנות וממשלות זרות שאינן שותפות להשלכות הישירות על ביטחון אזרחי ישראל וחיילי צה"ל. יש הבדל תהומי בין הגנה על אדם שנפגע, ובין מתן אפשרות לארגונים שאינם שותפים לאירוע לנהל באמצעות עתירות ומאבקים מדיניים וביטחוניים. זכות העמידה נועדה להבטיח צדק לנפגעים, ולא להעניק לכל גוף פוליטי זכות להתערב בניהול ביטחון המדינה.
אני קורא לממשלה ולמערכת הביטחון לפעול בכל הכלים החוקיים והמשפטיים כדי לבלום את ההחלטה ההזויה. לוח הזמנים היחיד שצריך להנחות אותנו כאן הוא לוח הזמנים הביטחוני: רק כאשר הדרג המקצועי יקבע שהשטח בטוח ושהחזרה אינה מסכנת חיי אדם, יהיה מקום לפתוח את הדיון מחדש, וגם זה בספק רב.
שי אלון הוא ראש מועצת בית־אל