אחד מעקרונות־העל המקובלים במשפט הישראלי, כמו בשיטות משפט דומות במדינות המערב, הוא "טובת הילד". כאשר מגיעה לבית המשפט שאלה משפטית הנוגעת לילדים, עליו לברר מהי התוצאה הטובה ביותר להם ולפעול להגשים אותה במידה המרבית.
אבל מיהו בעצם הילד שטובתו חייבת להנחות את בית המשפט? רק הילד שניצב לנגד עינינו, או גם ילדים אחרים שבית המשפט איננו רואה כעת אך פסיקתו צפויה להשפיע בעתיד על טובתם? השאלה נשמעת אולי תיאורטית, אך השלכותיה - המעשיות מאוד - התחדדו בפסק דין שניתן בשבוע שעבר פה אחד בבית המשפט העליון.
מעשה שהיה כך היה. זוג גברים ידועים בציבור, שחפצו להביא לעולם ילדים, פנו לביצוע הליך פונדקאות בצפון קפריסין. זאת אף על פי שהרשויות בישראל פרסמו עוד קודם לכן הודעה רשמית המתריעה מפני הליכי פונדקאות בחלקו הצפוני של האי, בין השאר משום שלמדינת החסות הטורקית השוכנת בו אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל (ועם מרבית מדינות העולם, שאינן מכירות בה), ומשום שפונדקאות אינה מוסדרת חוקית במדינה. בהיעדר חוק המסדיר הליכי פונדקאות בצפון קפריסין, אין גם הליך שמאפשר לנתק את הזיקה ההורית בין האם הפונדקאית ובין הרך הנולד, ולמעשה על פי חוקי צפון קפריסין היולדת נותרת האם.
הכי מעניין
הליך הפונדקאות הנידון בתיק נעשה בעזרתן של שתי נשים, כנראה אזרחיות גיאורגיה (אף שבחלק מהמסמכים צוין שאחת מהן אזרחית אוקראינה), שברחמן הושתלו ביציות שהופרו בזרעם של בני הזוג. התינוקות, בן ובת, נולדו במזל טוב, ולאחר הלידה חתמו הפונדקאיות על מסמך שכותרתו "תצהיר ויתור זכויות" שנערך בעברית ובגיאורגית. אלא שכאשר ביקשו האבות המאושרים להסדיר את מעמדם של הבן והבת התברר להם שהעניין איננו פשוט כלל ועיקר.
מאחר שקשר ההורות לאמהות הפונדקאיות לא נותק חוקית בצפון קפריסין, לא התאפשרה הוצאת "צו הורות" שיהפוך את כל אחד מבני הזוג להורה של ילדו הגנטי של בן זוגו במקום הפונדקאית. ההליך שנותר פתוח בפני האבות הוא אימוץ, אלא שהתברר שהיועצת המשפטית לממשלה מתנגדת לאישור הבקשה לאימוץ הדדי של הבת והבן.
התנגדותה של היועצת הגיעה משני כיוונים. ראשית, טענה היועצת, את הליך הפונדקאות אופפות נסיבות בעייתיות שמעלות חשד שהוא נעשה בתנאים של סחר בבני אדם. בהקשר הזה ראוי להזכיר שכמה חודשים לאחר הולדת הבן והבת הוציא משרד המשפטים אזהרה רשמית מפני הליכי פונדקאות בכמה מדינות, ובהן צפון קפריסין, עקב אינדיקציות לכך שהליכי פונדקאות בהן נעשים בתנאי סחר בבני אדם. האזהרה לא תקפה למקרה הנוכחי, משום שהיא פורסמה אחריו, אך עצם קיומה לימד שאין מדובר בחשש המצוץ מן האצבע.
שנית, טענו נציגי היועצת, בעת הכרזה על ילד כבר אימוץ, חוק האימוץ קובע כעדיפות ראשונה קבלת הסכמה מההורה שאת קשר ההורות שלו מבקשים להחליף. רק כאשר מסיבות שונות הדבר איננו אפשרי, מותר לבקש צו שיפוטי שיעשה זאת בהיעדר הסכמת ההורה. אלא שהאבות המבקשים לאמץ, כך נטען, אפילו לא ניסו לאתר את הפונדקאיות ולהחתימן על טופס הסכמה לאימוץ, שהוא מסמך שונה מהותית מ"תצהיר הוויתור" שהוחתמו עליו מלכתחילה. האבות הסתפקו בטענה הכללית שהקשר עם הפונדקאיות נותק מיד לאחר חתימתן על תצהיר הוויתור, וכעת יהיה קשה עד בלתי אפשרי לחדשו ולבקש מהן לחתום על מסמך נוסף.
בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי קיבלו שניהם את עמדת האבות, וקבעו, לכאורה בצדק, שטובת הילד, במקרה הזה הבן והבת, היא לאשר את האימוץ. הרי אין כאן תחרות על הזכויות: אף אחת מהפונדקאיות איננה בתמונה, ואף אחת מהן אינה מבקשת לממש את "זכותה" להיות אם לתינוק. אך היועצת לא אמרה נואש, והשבוע קיבל בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור שהגישה היועצת המשפטית לממשלה. בפסק הדין ציין השופט נעם סולברג כי את המונח "טובת הילד" אין לפרש באופן מצומצם, במבט על הילד הספציפי שלפנינו, אלא מתוך מבט רחב, על טובתם של ילדים המובאים לעולם באמצעות הליך פונדקאות.
אילו הייתה ההכרעה מתקבלת לפי טובת הילד הספציפי בלבד, הזהיר סולברג, היו השופטים "חותרים תחת עקרון טובת הילד במובן הרחב; זאת, בין היתר, משום שהיה בכך משום מתן הכשר להבאת ילדים לעולם ללא הסדרה ופיקוח הולמים, כאלה שנועדו להבטיח מלכתחילה כי תישמר טובת הילדים".
אומנם פסק הדין לא סגר סופית את הדלת בפני אפשרות האימוץ, אך דרש מזוג האבות לחפש אקטיבית את הפונדקאיות, במטרה להחתים אותן על הסכמה לאימוץ בגרסתה החוקית והמלאה - הסכמה שתלמד אותן על זכויותיהן ותצמצם ולו במעט את הפגיעה האפשרית בהן, וגם בילדים הבאים שעלולים להיוולד בהליכי פונדקאות מפוקפקים עתידיים.
עוד כתבות בנושא
