סערה ציבורית חדשה מתפתחת סביב יישום "החוק להפסקת פעילות אונר"א" בשטחי מדינת ישראל. בבקשה עקרונית לקיום דיון נוסף בהרכב מורחב של בית המשפט העליון, שהוגשה בתחילת החודש הנוכחי, תוקפים המבקשים את החלטת בג"ץ לדחות על הסף עתירה שדרשה לאכוף את החוק במזרח ירושלים. המחלוקת חושפת עימות חזיתי על זכות העמידה הציבורית, המגדירה מי רשאי לבקש סעד מבית המשפט ומתי נסגרים השערים בפני הציבור הרחב.
הסיפור החל כאשר עיריית ירושלים פנתה בחודש ינואר 2026 לצה"ל ולמשטרת ישראל, בהתאם לחוק החדש, בדרישה להקצות כוחות כדי לתפוס חזקה במתחם אונר"א שבכפר עקב. למרות פניית העירייה, רשויות המדינה נמנעו מלפעול במשך כמעט שמונה חודשים, ובעקבות המחדל הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לחייב את הממשלה, את שר הביטחון ישראל כ"ץ ואת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לבצע את הוראות החוק.
כפר-עקב במזרח ירושלים. | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
בעיצומו של ההליך המשפטי, בסוף חודש אוגוסט 2026, נכנסו סוף-סוף כוחות הביטחון למתחם ותפסו אותו, ובכך התייתר למעשה הסעד המעשי של העתירה. אלא שבמקום להכריז על מחיקת ההליך בשל ביצועו, בחרו שופטי בג"ץ לדחות את העתירה על הסף בטענה שלעותרים אין זכות עמידה, תוך שהם קובעים כי מאחר שעיריית ירושלים היא בעלת הזיקה הישירה והיא יכלה לעתור בעצמה אך בחרה שלא לעשות כן, אין מקום לאפשר לעותרים ציבוריים להתערב במקומה.
הכי מעניין
פרקליטי המבקשים, עורכי הדין יהודה פואה ומיכאל ליטווק, מציגים בבקשה לדיון נוסף תמונה קשה וטוענים כי קביעת השופטים מתעלמת לחלוטין מזהותם של העותרים ומפגיעתם האישית. בין המבקשים נמצא יעקב סמרנו, אביו של יונתן סמרנו ז"ל אשר נרצח ונחטף בשבעה באוקטובר על ידי עובד אונר"א. סמרנו, שניהל מאבק בינלאומי קשוח נגד הארגון ואף היה שותף פעיל בדיוני החקיקה בכנסת, מצא את עצמו נחסם על ידי בית המשפט בטענה שאין לו זיקה ישירה לנושא. לצידו של סמרנו חתומה על הבקשה ח"כ יוליה מלינובסקי, יוזמת החוק שנלחמה במשך חודשים ארוכים להעברתו ברוב מוחץ של חברי כנסת והמשיכה ללוות ולפקח על יישומו באופן אקטיבי בשטח, וכן עמותת "בצלמו" המייצגת משפחות שכולות ואזרחים במאבקים ציבוריים.
חטיפת יונתן סמרנו ז"ל ע"י עובד אונר"א ב7.10 | צילום: מסך, המטה להשבת החטופים
המבקשים טוענים כי פסק הדין יוצר הלכה חדשה ומסוכנת המעניקה חסינות מעשית לרשות המבצעת מפני קיום חוקי הכנסת. לפי הטיעון שהוצג, רשויות מקומיות תלויות תקציבית ומנהלית בשלטון המרכזי, ואין זה מובן מאליו לצפות מהן לגרור את הממשלה לבתי משפט בעימותים משפטיים מורכבים. אם הימנעותה של רשות מקומית מלהגיש עתירה תחסום אזרחים ונפגעים מלעטור באופן עצמאי, חוקים שלמים שחוקקה הכנסת עלולים להישאר כאות מתה ללא כל ביקורת שיפוטית.
עוד כתבות בנושא
כדי לבסס את טענתם לאכיפה בררנית, מציגים המבקשים שורה ארוכה של פסקי דין מהשנים האחרונות המוכיחים חוסר אחידות משווע מצד בג"ץ. הם מזכירים כי בעתירות נגד פיטורי ראש השב"כ או בעניין הדחת יו"ר ועדת האיתור לתאגיד השידור, השופטת נחמה מוניץ, בחר בית המשפט לדון ולהכריע לגופם של דברים למרות שבעלי העניין הישירים עצמם לא הגישו את העתירה. חמור מכך, הבקשה מדגישה כי בית המשפט פתח את שעריו שוב ושוב בפני ארגוני שמאל וזכויות אדם שביקשו סעדים עבור אוכלוסייה עזתית או אסירים ביטחוניים, מבלי לדרוש שהנפגעים הקונקרטיים בשטח יעתרו בעצמם. על רקע הדברים הללו, מתעוררת שאלה ותהייה מדוע דלת בית המשפט פתוחה לרווחה בפני עותרים ציבוריים שמייצגים אינטרסים של צדדים שלישיים ברצועת עזה, אך נותרת נעולה בפני הורים שכולים ועותרים ציבוריים שפועלים כדי להגן על אזרחי ישראל.
מפגינים מול בניין אונר"א במעלות דפנה, לפני סגירתו | צילום: Chaim Goldberg/Flash90
מאחר שמתחם אונר"א בכפר עקב כבר פונה, המבקשים מבהירים כי אינם מבקשים מקצה שיפורים או סעד אופרטיבי מחודש לגבי השטח. מטרת הבקשה היא עקרונית, תקדימית ומשפטית, והיא דורשת לחייב את בית המשפט העליון להתכנס בהרכב מורחב ולקבוע אמת מידה אחידה, ברורה ואובייקטיבית לזכות העמידה הציבורית בישראל כדי למנוע החלת כללים שונים על עותרים שונים. שופטי בית המשפט העליון ייאלצו להכריע האם להיעתר לבקשה החריגה ולדון בגבולות הביקורת השיפוטית של עצמם.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
