רצח עו"ד ארבל פלדמן במשרדו ברמלה לפני כחודש הוא קשה ומזעזע. עורך הדין שנרצח בידי לקוחו, ערבי תושב רמלה, שילם את המחיר הכבד מכול על הפשיעה המשתוללת.

דומה שאין חולק שהרצח הנורא, לאור יום, צריך לשמש נורת אזהרה בוהקת ולעורר את משטרת ישראל לפעולה נחרצת. אלא שמתברר שיש גם מי שעבורם הרצח הזה הוא כמעט בגדר הזדמנות. עוד קולב לתלות עליו את מסך הדה־לגיטימציה לכל ביקורת נוקבת על מערכת בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט.

בעקבות הרצח המירה לשכת עורכי הדין את הטקס החגיגי של פתיחת שנת המשפט בכנס שהוקדש למאבק באלימות נגד עורכי דין. זהו צעד ראוי, כשלעצמו. ראוי פחות היה נאומו של נשיא העליון השופט עמית בכנס.

בנאומו בחר כבודו למתוח קו ישיר בין הרצח ובין ביקורת, לעיתים חריפה ונוקבת, הנמתחת על בתי המשפט ועל השופטים. "האלימות כלפי עורכי דין ושופטים אינה צומחת בחלל ריק; והדרך לאלימות פיזית עוברת תחילה באלימות מילולית. ואם יש את נפשך לדעת את המצע עליו נזרעים זרעי האלימות כלפי מערכת המשפט, לך אל התבטאויות של אנשי ציבור, סור אל הרשתות החברתיות – ושם תמצא את התשובה", טען השופט עמית. בכך הוא קשר באופן מניפוליטיבי בין פשיעה חמורה המופנית כלפי עורכי דין, מרביתם מהשוק הפרטי, ובין ביקורת על דרכה של מערכת בתי המשפט.

אכן, לעיתים הביקורת המוטחת במערכת המשפט ובשופטים חריפה וקשה. לא פעם הטונים עולים, ואף נשמעים ביטויים לא ראויים. אך הקצנת השיח איננה מתרחשת בחלל ריק. היא נובעת מהעובדה שמערכת בתי המשפט מגלה אדישות עקבית לביקורת נגדה, וממהרת לתייג את ההתנגדות לדרכה כ"ביקורת לא עניינית" ו"מתקפות שלוחות רסן".

ההאשמה המובלעת של כל צייצן בוטה מעט בכך שהוא בעצם שותף לרצח, הופכת כל ביקורת על בית המשפט ללא לגיטימית, וכך רק מחריפה את המתח ומעודדת הקצנה. הניצול הציני של רצח עורך הדין בידי נשיא העליון לצורך הדיפת ביקורת לגיטימית רק שופך עוד בנזין על מדורת הקצנת השיח ברשתות ובאולמות המשפט.