מי מנהל את הבחירות במדינת ישראל? החלטת ביניים שפרסם השבוע בג"ץ מסמנת אולי תחילתו של שינוי. תנועת המטוטלת, שנעה במשך שנים בחוזקה לכיוון של שליטה משפטית בוועדה, מתחילה לזוז בחזרה לכיוונו של קו האמצע, לוועדה ציבורית שבראשה עומד שופט - ממש כמו שהתכוון המחוקק. אבל לפני שנפצח בחגיגות, חובה לזכור שמדובר רק בהחלטת ביניים מסויגת, וייתכן שנגלה תוך זמן קצר שהאופטימיות מוקדמת ומוגזמת.

בלב האירוע ניצבת הפרקטיקה הנוהגת זה שנים רבות, שלפיה נציגי המפלגות בקלפיות - חברי ועדות הקלפי והמשקיפים - מדווחים למטות המפלגות מי מרשימת הבוחרים בקלפי שהם מופקדים עליה כבר מימש את זכות ההצבעה ומי טרם עשה זאת. המפלגות, שהוותיקות שבהן יודעות מי קהל מצביעיהן הפוטנציאלי בהתאם לרשימות שמיות, משתמשות במידע כדי לתמרץ את הבוחרים לצאת לקלפי ולהצביע, ולא לנצל את יום הבחירות רק לצרכים אחרים.

עם התקדמות הטכנולוגיה, במשך השנים השתכללו גם שיטות המעקב אחר תנועת המצביעים. בעבר הרשימות נעשו בכתב יד ואחר כך בתוכנות מחשב רגילות, אך כיום המפלגות נעזרות ביישומונים מתוחכמים שיודעים לחבר בזמן אמת בין הפעילים בשטח, בין הנציגים בקלפיות ובין המטות האזוריים והמקומיים. כתוצאה מכך המידע מי הצביע ומי לא, שהיה נגיש רק לאנשים אחדים במטה, הפך לידע שהנגישות אליו רחבה בהרבה.

השינויים הטכנולוגיים מחד גיסא, ומאידך גיסא ההערכות שמפלגות הקואליציה יודעות להשתמש בכלים הללו טוב יותר ממפלגות האופוזיציה, שרובן חדשות יותר ופחות מאורגנות, הובילו ככל הנראה לפנייה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג. הפונה, עו"ד שחר בן־מאיר, ידוע כעותר ציבורי בולט. הוא טען שהנוהג של העברת שמות מצביעים למטות המפלגות פוגע בפרטיות, וממילא בלתי חוקי. לטענתו, העובדה שכך נעשה כבר שנים, ושבעבר נמנעו יושבי ראש ועדת הבחירות מלקבוע שיש בכך בעייתיות, איננה מכשירה עבירה על החוק - ודאי כאשר מדובר בזכות לפרטיות, המוזכרת במפורש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ונחשבת לאחת הזכויות המוגנות ביותר בספר החוקים הישראלי.

בניגוד לקודמיו בעבר קבע השופט סולברג שיש ממש בטענותיו של עו"ד בן־מאיר. בהחלטה דרמטית, שעוררה ביקורת ציבורית נוקבת, הוא קבע שהעברת השמות היא פגיעה אסורה בפרטיות המצביעים.

לדבריו, עצם ההצבעה ונסיבותיה נחשבים לידיעה על ענייניו הפרטיים של המצביע, שנמסרה לבעלי התפקידים במקום הקלפי לשם מילוי תפקידם בבחירות ולשם כך בלבד. חברי ועדת הקלפי ומזכירי ועדת הקלפי משתמשים בה כדי לסמן את המצביע ולוודא שלא יצביע שנית, והמשקיפים נעזרים בה כדי לפקח שהליך הבחירה התנהל כדין. כשחבר ועדת קלפי או משקיף מוסר את המידע ביישומון למפלגה, מטרתו היא לסייע בהמרצת בוחרים או לחסוך פנייה למצביע הזה עצמו. אי אפשר להניח מראש שהמצביע מסכים שיימסרו עליו פרטים המלמדים על תנועותיו ביום הבחירות. לשיטת סולברג, העובדה שזהו נוהג ותיק לא מכשירה זאת.

אני לא יודע אם השתכנעתם מהחלטתו של סולברג או לא, אך בטוח שנציגי הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה לא השתכנעו. הם טענו שזוהי פגיעה קשה בהן, בין השאר משום שהיערכותן לבחירות הסתמכה על המצב המשפטי הקיים. לדבריהן, שינוי כזה בהנחיה המשפטית לא יכול להיעשות סמוך כל כך לבחירות לכנסת.

לנוכח זאת פנו המפלגות לסולברג בבקשה שיעיין מחדש בהחלטה. לאחר שדחה את הבקשה, תנועת הליכוד עתרה נגדו לבג"ץ. לכאורה העתירה חסרת סיכוי, שכן כבודו הוא גם יושב ראש ועדת הבחירות וגם שופט בית המשפט העליון. אך בדיון נכונה הפתעה למשתתפים, כאשר השופטת יעל וילנר ביטאה הסכמה עם לפחות חלק מטענות העותרים.

בין השאר ציינה וילנר כי כלל לא בטוח שהחלטה כזו היא בסמכותו של סולברג כיושב ראש ועדת הבחירות. מי שאמורה לנהל את הבחירות היא ועדת הבחירות כולה, ולא הוא לבדו. לנוכח זאת, ובהסכמת כל הצדדים, החזירו אתמול השופטים את ההכרעה למליאת הוועדה. בכך הם אותתו, לראשונה מזה זמן רב, שיש לעצור את תהליך הסיפוח הזוחל שבמסגרתו סמכויות יושב ראש הוועדה - שעל פי חוק הוא שופט בית המשפט העליון - הולכות ומתרחבות. במקביל, סמכויות מליאת הוועדה, הכוללת את נציגי מפלגות הכנסת היוצאת, הלכו והצטמצמו.

אך לפני שחוגגים את השינוי המבורך, חשוב גם לקרוא את האותיות הקטנות של ההחלטה. השופטים קבעו כי החלטתו של סולברג תונח בפני חברי הוועדה כחוות דעת משפטית, ולאחר שיקבלו את החלטתם יחזור בג"ץ וידון בסוגיה. אז אולי ניתן לראות פה סימן לשינוי, אך ייתכן גם שבסוף הדרך נגלה שהכול היה הצגה, וששופטי בג"ץ יכפו על מליאת הוועדה לקבל את עמדת יושב הראש כבתחילה.