המדינה מערערת על הפיצוי לתושב מזרח ירושלים שביתו הבלתי חוקי נהרס  

הרשות לאכיפה במקרקעין ופרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), ערערו אתמול (שני) לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר, על פסק הדין המחייב את המדינה לפצות את איאד רדואן, ערבי תושב מזרח העיר. ​במרכז הערעור עומד פסק דינה של השופטת הבכירה מרים קסלסי שניתן לפני כחודש, אשר חייב את המדינה לשלם לרדואן פיצויים בסך של כ-198,279 ש"ח (בצירוף ריבית והוצאות משפט) בגין נזקים שנגרמו למבנה שבבעלותו בשכונת ראס חמיס שבמחנה הפליטים שועפאט. הנזק נגרם בעקבות ביצוע צו הריסה מינהלי ממרץ 2021.  

​בית משפט השלום קבע כי במהלך הריסת הבנייה הבלתי חוקית בקומה השנייה, הרסה המדינה שלא כדין גם חלק מתקרת קומת הקרקע – מבנה שהוקם שנים קודם לכן ולא נכלל בצו ההריסה. לפי קביעת הערכאה הקודמת, המדינה חרגה מסמכותה, הפרה חובה חקוקה והתרשלה בביצוע העבודות. כמו כן, חויבה המדינה בתשלום הוצאות משפט ונדחתה תביעתה הנגדית להחזר עלויות ההריסה.  

​בהודעת הערעור, שהוגשה באמצעות עורכי הדין קרן יוסט-רוזנבלום ולירן בן עמי מפרקליטות המחוז, מבקשת המדינה לבטל את פסק הדין לחלוטין. זאת, בשל שורה של שגיאות משפטיות ועובדתיות יסודיות שנפלו לטענתה בפסיקת בית משפט השלום.

בין השגיאות שמונה המדינה בהודעת הערעור מציינת הפרקליטות את ​העדר הוכחת זכויות התובע במקרקעין. בערעור נטען כי רדואן כלל לא הוכיח את זכויותיו בנכס. ייפוי הכוח הבלתי חוזר שציע עמוס בפגמים משפטיים, מה גם שהמקרקעין שייכים לשטח שהוכרז עוד בשנת 2007 לתפיסה לצרכי ביטחון עבור מכשול התפר, ולפיכך אינם ניתנים להקניה פרטית.  

בנוסף נתלית המדינה בערעורה בעובדה שמדובר בהרס של ​בנייה בלתי חוקית, תוך שהיא מפנה לכלל המשפטי לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה". לעמדת הפרקליטות, אין להתיר לתובע ליהנות מפרי חטאו. המבנה כולו נבנה ללא היתר בנייה, והנזק הנטען הוא תולדה ישירה של המעשה הבלתי חוקי.  

המדינה מוסיפה וטוענת כי התנהלותו של רדואן – אשר בנה פעמיים באופן בלתי חוקי ולא פעל לבצע הריסה עצמית במשך חודשים ארוכים אף שחויב לעשות כן – עולה כדי אשם תורם מכריע שהיה חייב להוביל לדחיית התביעה או להפחתת הפיצוי באופן ניכר. עוד מלינה המדינה על כך שטענות הרשלנות והפעלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הועלו לראשונה רק בסיכומי התובע, דבר שפגע בזכויותיה הדיוניות.  

בנוגע לגובה הפיצוי שנפסק טוענת המדינה כי התובע לא צירף קבלות או חשבוניות המוכחות הוצאות תיקון בפועל, ובית המשפט ביסס את הפיצוי על אומדן בלבד.  

​

הערעור מופנה גם נגד החלטת בית משפט השלום על דחיית תביעת הפיצוי שכנגד, שאותה הגישה המדינה. בהודעת הערעור מוחה המדינה על כך שתביעתה הנגדית לדרישת שיפוי עלויות ההריסה נדחתה לגופה חלף מחיקתה, וזאת לאחר שהיא עצמה ביקשה למחוק אותה עקב דחיית בקשתה לצירוף ראיות. הערעור הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים וידון בפני מותב של שלושה שופטים.